ספרו של רמי לבני הוא מעין מסה מעמיקה שמזכירה לנו מדוע אנחנו אוהבים מוזיקה, ולמה המוזיקה הישראלית היא לא סתם צלילים אלא חלק בלתי נפרד מהנשמה הלאומית שלנו. המחבר משלב בין אהבה אישית ללא גבולות ובין ביקורת אקדמית וניתוחי עומק, וכותב כאילו הוא מדבר עם חבר ותיק על השירים ששינו את חייו.
המונח העיקרי שלבני מפַתח לאורך הספר כדי להבין באמצעותו את המוזיקה הישראלית הוא ה"מינוריות". היצירה הישראלית ה"מינורית", אליבא דלבני, משלבת דמויות של אנטי־גיבורים ואהבות שקטות, כלומר סיפורי אהבה של אנשים שהם מעין לוזרים, יחד עם רעיונות "דלות החומר" שהובילו את האמנות הישראלית בשנות השישים עד השמונים, התקופה שבה מתמקד הספר. ההומור, נוסח להקת כוורת, הוא מרכיב מרכזי נוסף הכורך את היצירות הנידונות כאן לכדי אמירה בעלת משמעות תרבותית עמוקה.
השאלה העיקרית המנקרת בראשו של הקורא היא הבחירות שעשה הכותב. למשל ההתמקדות במתי כספי ולא ביהודה פוליקר ומוני אמריליו, או באריק איינשטיין על חשבון צביקה פיק ואהוד בנאי. מדוע הרוק הישראלי הוא יותר שלום חנוך ופחות ברי סחרוף? מחצית מהתשובה לשאלה הזו נעוצה בהעדפותיו האישיות של הכותב. מהבחינה הזו אפשר בהחלט לומר כי אהבה מקלקלת את השורה, אך במובן הטוב של המונח, שהרי כל עיסוק בתרבות, בקולנוע או בספרות כרוך בסלקטיביות כלשהי.
הכי מעניין
אני דברים כאלה מחבב | צילום:
את החצי השני של התשובה אפשר לקשר לספרו הקודם של לבני, "קץ עידן העבריות" (2019). בכתיבתו מנסה לבני לזקק את המהות של העבריות (זה היה השם הרווח בתקופת המנדט הבריטי למה שהיום אנו קוראים "ישראליות"). בהקשר הזה, הוא טוען, אריק איינשטיין ומתי כספי מצליחים לספק לנו "מהות מזוקקת של הישראליות". ברי סחרוף, מוזיקאי איכותי ומוערך, החל את הקריירה שלו באירופה, ולכן נתפס כישראלי פחות. כך גם צביקה פיק, אשר נשא עימו את מורשת פולין ארץ מולדתו, וכן את ה"גלאם" הזר של הפופ־רוק האירופי שבמסגרתו פעל. הכותב מנסה להראות, במידה לא מבוטלת של הצלחה, כי אמנים אלה כללו "ריכוז ישראליות" נמוך יחסית, לעומת אריק איינשטיין שנתפס כמודל המושלם ליוצר ישראלי.
המושג "מינוריות" שמפתח לבני, מציע פריזמה מקורית ומעניינת לניתוח המוזיקה הישראלית. ואולם לעיתים יש תחושה כי הוא מצמצם את הישראליות ל"דלות" ו"שקט", באופן שעלול להתעלם מהממדים הקולניים והפוליטיים הנוקבים יותר שלה, במיוחד בהקשר של מחאה חברתית ופוליטית, כפי שאלה באו לידי ביטוי בשירי מחאה משנות השמונים ואילך. למשל, הגרסה המחאתית של חוה אלברשטיין ל"חד גדיא", או "לא עוצר באדום" של שלום חנוך, שתקף בצורה ישירה וצעקנית את השלטון דאז. שירים אלה מדגימים כיצד המוזיקה הישראלית כוללת גם קולות רמים, כועסים ומעוררי מחלוקת, רחוק מהשקט המינורי שלבני מדגיש.
למעשה דווקא חווה אלברשטיין, שלרוב פורטת בעדינות על מיתרי הרגש, כתבה שיר מחאה נוקב נגד בנימין נתניהו ("הקוסם"), ושיר מחאה שעורר שערורייה ("חד גדיא"), דבר שכנראה לא עלה אפילו בדעתם של האמנים שבאו אחריה, זאת אולי משום שהקהל הישראלי איננו מעוניין לשמוע ביקורת פוליטית כאשר הוא מגיע להופעה מוזיקלית. גם אמנים שיצרו שירי מחאה, לרוב לא השמיעו אותם בהופעותיהם. הקהל לא היה בא – בטח לא באותם מספרים – להופעות של נורית גלרון, אילו הייתה שרה שם את "אחרינו המבול".
אפר ואבק
היוצרים שלבני כתב עליהם לא עסקו ביצירתם בנושא השואה. מי כן עשו זאת? רק יהודה פוליקר ושלמה ארצי – שני אמנים מובילים שנולדו לניצולי התופת, ושגדלו בצל המספר המקועקע שהוריהם נשאו על זרועם. זוהי נקודת מפתח להבנת היצירה הישראלית: מדובר בקבוצה מוגדרת וממוסגרת המנסה ליצור סוג של נורמליות ארצישראלית, בין רחובות תל־אביב למדשאות הקיבוצים.
בכך הם מקבילים למאיר שלו וס' יזהר בספרות העברית, שכל חייהם המשיכו לספר רק על עולמם, על פרדסים מוריקים ושדות שבעמק. בעולמם של סופרים אלה, ושל אנשי הזרם המינורי בזמר העברי, אין שואה ואין יהודים מזרחים. הדברים חלים באופן עקרוני גם על הזרם הקולנועי שזכה לכינוי "הרגישות החדשה", שגם הוא סוג של מרד שפוף נגד הפאתוס הציוני שקדם להם. בכל היצירות הנ"ל – בשירה, בספרות ובקולנוע, אם יופיעו דתיים וחרדים הם יהיו לכל היותר דמויות משנה בעלות מאפיינים קריקטוריים ואף גרוטסקיים.
ספרו של לבני הוא אחת העבודות המעמיקות והמקוריות ביותר שנכתבו בשנים האחרונות על המוזיקה הפופולרית הישראלית. הוא מאיר באור חדש תקופה שלמה בתולדות התרבות הישראלית, ומציע כלי פרשני רב־תוקף להבנת זהות תרבותית בכלל. מושג ה"מינוריות" מסביר כיצד הדלות, ההומור, האנטי־גיבורים והאהבה השקטה הם בעצם הסוד הגדול של הישראליות. זה לא סתם ספר עיון; זהו מסע נוסטלגי מרגש שגורם לך להפעיל תוך כדי קריאה פלייליסט של אריק איינשטיין, כוורת, מתי כספי ויהודית רביץ.
ד"ר שריאל בירנבוים הוא מרצה לתרבות ישראלית ב־UCLA