חיבורים ביוגרפיים, המגוללים את סיפוריהם וקורות חייהן של דמויות היסטוריות חשובות, הם סוכני זיכרון חשובים ואפקטיביים. לרשות מחבריהם עומד מרחב של אפשרויות ודרכים כיצד להציג את הדמות ואת פועלה, ומתוך איזו נקודת מבט. ואולם כאשר מדובר בדמות שכבר נכתבו עליה ביוגרפיות בעבר, מצטרף למשימה הזו תפקיד נוסף. מעבר לנבירה בחומרים ההיסטוריים ולכתיבת סיפור חייו של האדם, כפי שנעשה בכל ביוגרפיה, נדרש המחבר לחרוש שוב באדמה שכבר נחרש. זוהי מלאכה מורכבת, הדורשת עבודה קפדנית ומחודשת.
הביוגרפיה שחיבר ההיסטוריון הוותיק פרופ' יוסי גולדשטיין על שמעון פרס, שכיהן כראש הממשלה וכנשיא המדינה ושתולדות חייו שזורות בתולדותיה של מדינת ישראל, משתרעת על שני כרכים. בסקירה זו אבקש להתמקד בשאלה מה מחדש פרופ' גולדשטיין מעבר למה שכבר נכתב ותואר בספרו של פרופ' מיכאל בר־זהר, "שמעון פרס: הביוגרפיה המלאה" (ידיעות ספרים, 2016), שהוא הגרסה המעודכנת של הספר "כעוף החול" מ־2006. ספרים נוספים העוסקים בקורות חייו של פרס הם "האיש שלא ידע לנצח" מאת אורלי אזולאי־כץ, ו"שמעון הפוליטיקאי, פרס המדינאי" מאת רון שביט – שני חיבורים מפורטים, אם כי בסגנונות שונים וברמת עומק שונה.
גולדשטיין, המלמד באוניברסיטת אריאל, חתום על שורה של חיבורים העוסקים בתולדות הציונות, ובהם ביוגרפיות על אישים מרכזיים שנדמה כי הכול כבר סופר על אודותיהם, כמו דוד בן־גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין. גולדשטיין מצליח להאיר זוויות חדשות ומעניינות, ולהראות כיצד סיפור חייהם של אישים רבי פעלים וצדדים, עשויים לפרנס עוד ועוד חיבורים ביוגרפיים.
הכי מעניין
| צילום: ללא
בתחילת הספר הנוכחי מתייחס גולדשטיין עצמו לדילמה הזו וכותב: "במה שונה ביוגרפיה זאת מהספרים האחרים – מחקרים וביוגרפיות – שנכתבו על שמעון פרס, ובמיוחד מהביוגרפיה המקיפה שכתב מיכאל בר־זהר? אין התשובה פשוטה כלל ועיקר. תמציתה: מניסיוני רב השנים אני מאמין כי ביוגרפיה זאת שונה מן האחרות בעובדות המוצגות בה, בתובנות, באופי הניתוחים ההיסטוריים ובמסקנות. היא שונה, אחרת".
להלן אציג כמה דוגמאות להבדלים הללו.
שבר את הרדיו
האם שמעון פרס גדל כילד דתי, או שמא היה בן למשפחה חילונית משכילה שיצאה כנגד העולם המסורתי "הישן"? מטבע הדברים אין מי שיעיד באופן ישיר על משפחת פרסקי (פרט לפרס עצמו ביומניו האישיים), והחוקרים חלוקים בשאלה זו.
בר־זהר משרטט בספרו נרטיב שלפיו פרס היה ילד דתי. מתוארת למשל חווייתו של פרס הילד מתפילת יום הכיפורים שבה שהה יחד עם סבו, הרב צבי מלצר, ומסופר גם כיצד ריסק שמעון את מכשיר הרדיו של אביו החילוני, לאחר שזה השתמש בו בשבת. בכלל, בר־זהר מציג את סבו של פרס כדמות דומיננטית בחייו, ובהתאם לכך טוען כי פרס היה "ילד דתי, חובש כיפה, מקפיד על שמירת המצוות וחדור באמונה שלמה".
גולדשטיין אינו מקבל את הנרטיב הזה וטוען כי "ההווי היהודי־משכילי־חילוני בלבושו הציוני היווה בסיס חברתי־תרבותי למשפחת פרסקי". לדבריו, לילד שמעון פרס לא היה היכן לקיים מצוות, שכן "הוריו היו חילוניים גמורים". אכן היה לו קשר חזק עם סבו הרב צבי מלצר, אך גולדשטיין מתאר זאת כ"זוטות" מבחינת ההשפעה הדתית, שכן "הנער חי בביתו עם הוריו שהיו רחוקים מהדת והאמונה בה, שם העביר שעותיו וימיו". גולדשטיין מסכם את הדברים בעימות ישיר עם גישתו של בר־זהר: "נמצא אפוא שהתיאור הביוגרפי כאילו היה פרס בילדותו ובנערותו קרוב לדת לוקה בהגזמה יתרה לשון המעטה".
נראה שהוויכוח הזה מבטא גישות עקרוניות שונות. גולדשטיין בחר לראות את המציאות ההיסטורית מזווית של נקודת הזמן ההיא, ופחות מתוך תפיסת הזיכרון של פרס ברבות השנים. פרס אכן גדל בביתם של הוריו החילונים, אולם הזיכרון הצרוב בו מסבו האהוב הרב מלצר (שאף לקח אותו אל "החפץ חיים" כדי לקבל ממנו ברכה) היה כה משמעותי, עד שהאפיל על המציאות העובדתית. בר־זהר בחר, באופן לגיטימי לחלוטין, לתת משקל לזיכרון האישי של פרס עצמו. לעומת זאת, הגישה המחקרית שנוקט גולדשטיין מבקשת לבחון את העובדות והנסיבות במשפחת פרס, ולשרטט על פיהן את מציאות חייו כנער.
שמעון פרס. | צילום: גדעון מרקוביץ'
נקודת מחלוקת נוספת, ודומה במידה רבה למה שהצגנו, נוגעת לשאלה עד כמה היו שמעון וסוניה פרס מזוהים רגשית עם קיבוץ אלומות שבו גרו ואליו השתייכו עד שנת 1949, ועד כמה הצטערו כאשר נאלצו לוותר על המגורים בקיבוץ ולגור בתל־אביב בראשית 1952, לאחר שליחות בארה"ב ובעקבות מינויו של פרס לתפקיד סמנכ"ל משרד הביטחון. בניגוד לגישת בר־זהר, גולדשטיין טוען שסוניה העדיפה את המגורים "בעיר הגדולה", למרות הנוחיות בחיי הקיבוץ. "קשיי גידול הילדים בעיר הציקו לה כנראה פחות", כותב גולדשטיין, ומוסיף כי היא "העדיפה את הקשיים היחסיים הללו בתל־אביב מן החברה הלוחצת סביבה באלומות". פרס העדיף להישאר חבר משק אך ויתר לסוניה, ובן־גוריון סייע לו בכך ששיגר מכתב למזכירות הקיבוץ ובו ביקש מהם "לוותר" על משפחת פרס.
בכך חולק גולדשטיין על בר־זהר, שטען בספרו כי סוניה דווקא רצתה להישאר בקיבוץ אך נאלצה לוותר על שאיפתה זו. דומה כי גם כאן ניכרים הבדלי הגישה המחקרית של גולדשטיין ובר־זהר; בעוד בר־זהר הסתמך על עדות מאוחרת של סוניה, שבה התרפקה על הזיכרונות מהקיבוץ, גולדשטיין העדיף לבחון את המציאות ההיסטורית באותה נקודת זמן, מבלי להסתמך על זיכרונות מאוחרים שעשויים לתעתע ולהיצבע מחדש.
להצלחה אבות רבים
מבצע החילוץ המזהיר של צה"ל באנטבה ב־1976, הפך כרגיל גם למלחמת קרדיטים בין המנהיגים והמפקדים שהובילו אותו. ההבדל בין שתי הביוגרפיות ניכר כבר במספר העמודים המוקדש למבצע; בעוד בר־זהר הקדיש למבצע פרק שלם שאורכו 40 עמודים, גולדשטיין מסתפק בשבעה בלבד. לא זו אף זו; מצויד בעדויות של שרים שהיו שותפים להתחבטויות בממשלה לפני הפעולה, בחר בר־זהר לתפוס צד בוויכוח בין שני היריבים הפוליטיים, יצחק רבין ושמעון פרס, שהתחדד לאחר הצלחת המבצע. בר־זהר מצדיק את הנרטיב של פרס, שכיהן אז כשר הביטחון, ושלפיו המבצע המהולל לא היה יוצא לפועל לולא הלחצים שהפעיל על צה"ל ועל ראש הממשלה רבין. גולדשטיין, לעומתו, מאמץ קו מסויג יותר בנוגע לוויכוח בין שני היריבים הפוליטיים הוותיקים: "אין ספק שלשניהם גם יחד, כמו גם לרבים אחרים, היה חלק מכריע בהצלחתו של מבצע אנטבה. כל אחד עשה כמיטב יכולתו בשטחו ובתחום סמכויותיו. טענותיהם הנפרדות של השניים, כאילו האחד עשה יותר מהאחר, כלל לא ראויות לדיון היסטורי רציני", הוא כותב.
גולדשטיין, נזכיר, חיבר ביוגרפיה גם על רבין. ייתכן כי גם זו הסיבה לבחירתו לנקוט משנה זהירות בבואו להכריע בנוגע לזיכרון ההיסטורי של האירוע הדרמטי.
מבצע אנטבה. | צילום: משה מילנר, לע"מ
בניתוח הקדנציה הראשונה של פרס כראש ממשלה (1986-1984), שני הביוגרפים סבורים כי כהונתו של פרס כראש ממשלת האחדות הייתה מוצלחת, ואולם גם כאן ניכרים חילוקי דעות. בר־זהר הרחיב את היריעה סביב הדילמה שהונחה לפתחו של פרס האם לקיים את הסכם הרוטציה ולפנות את התפקיד ליצחק שמיר, ואף לא מסתיר את דעתו כי בחירתו של פרס לקיים את ההסכם למרות היותו ראש ממשלה פופולרי, הייתה "טעות גורלית". לעומתו, גולדשטיין טוען כי התנהלות אחרת כלל לא עמדה על הפרק: "בסופו של דבר הוא לא חשב להפר את ההסכם בינו לבין שמיר. היה ברור לו שזאת תהיה טעות קשה, וידבק בו אות קין כמי שאינו יודע לקיים הבטחות".
הסכם אוסלו, שממשלת רבין חתמה עם אש"ף ב־1993, מעורר עד היום שאלות היסטוריות רבות. אחת מהן נוגעת לחלקו של שר החוץ שמעון פרס כשושבין הבולט של ההסכם השנוי במחלוקת. דווקא בנקודה זו מסכימים שני הביוגרפים כי השילוב של שני האישים הביא את ההסכם לכדי מימוש. עם זאת, בר־זהר נותן יותר קרדיט לפרס ומתאר אותו כ"אדריכל העיקרי של הסכמי אוסלו", תוך שהוא מוסיף כי "לולא התייצב רבין מאחוריו בכל עוצמתו ומנהיגותו, ונתן גיבוי מלא למהלכיו – לא היו ההסכמים מתקבלים בציבור ובמערכת הפוליטית בישראל". גולדשטיין בוחר לנסח זאת בצורה מאוזנת יותר: "העובדה שרבין, באישיותו המעשית לצד חוכמתו, נתן לו יד, הפכה את הישגו של פרס לעובדה מוצקה".
גולדשטיין אינו מדלג על הקשיים שליוו את הסכמי אוסלו, בעיקר פיגועי הטרור שהמחישו את ההתנגדות להסכמים בתוך האוכלוסייה הפלסטינית, ואת חוסר האמון כלפי יאסר ערפאת מצד פרס ורבין. הוא מתאר את ההחלטה העיקשת של פרס ורבין להמשיך במימוש ההסכם, אך הקורא לא מקבל הסבר מספק כיצד אותות האזהרה מפני כוונותיו של ערפאת לא הביאו את המנהיגים לעצור ולשקול האם להמשיך ולקדם את מימושו.
מדוע סירב פרס להקדים את הבחירות לאחר רצח רבין, מהלך שבסבירות רבה היה מונע את הפסדו לבנימין נתניהו, בבחירות שהתקיימו לבסוף רק במאי 1996? השאלה ההיסטורית הזו, שהשפיעה על תולדות המדינה, מעסיקה את שני הביוגרפים. לצד נימוקים מדיניים אפשריים, כגון קידום שיחות השלום עם הסורים, בר־זהר קובע נחרצות כי "פרס לא רצה לחזור לראשות הממשלה על גבו של רבין המת". גולדשטיין לעומתו מסתייג מלקבוע דעה חד־משמעית: "ניתן לשלול ניתוח פסיכולוגי זה, וניתן גם להסכים עימו. כך או כך, אין ספק שפרס רצה להוכיח שכוחו במותניו לא פחות מקודמו, אולי".
תקופת נשיאותו של פרס (2014-2007) איננה מעוררת מחלוקת עקרונית. שני המחברים מתארים את כהונתו של פרס כפופולרית, אך גם כיצד המשיך פרס להאמין בצדקתם של הסכמי אוסלו, למרות אובדן האמון בהם בקרב החברה הישראלית. על פי גולדשטיין, פרס ניסה לשכנע את נתניהו ללכת יותר לקראת הפלסטינים, אך לא הצליח בכך. "נתניהו לא השתכנע", הוא כותב.
פרק משלו בהיסטוריה
ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא, שכתבה אף היא כמה חיבורים ביוגרפיים, הגדירה את הביוגרפיה כתיעוד "צורה כלשהי של יצירתיות. יצירתיות זו היא המעניקה לגיבור את מעמדו המיוחד, מוציאה אותו אל מחוץ לנהר האנושי הכללי, ומזכה אותו בפרק משלו בהיסטוריה... היא יכולה להיות חיובית, והיא יכולה להיות דמונית" (מתוך המאמר "מסתורי הביוגרפיה" שפורסם בכתב העת "אלפיים", גיליון 8).
קריאת ספרו של גולדשטיין ממחישה את דבריה של שפירא. בסיום הספר מודה גולדשטיין כי מלאכתו כהיסטוריון הייתה הפעם סבוכה במיוחד: "נדרשתי להחליט מהי האמת ההיסטורית במקומות שבהם היא עוותה מתחילתה. עם דרישה זאת מעצמי התחבטתי לכל אורך כתיבת הביוגרפיה".
אכן, משימה מאתגרת היא לספר את סיפור חייו של אדם, בוודאי כאשר מדובר בדמות מורכבת ורבת עלילות כשמעון פרס. פרופ' גולדשטיין עושה זאת בצורה קולחת ומרתקת. עם זאת, הפרשנות בדבר תחנות חייה של הדמות אינה חד־משמעית. הכר הנרחב שניתן לביוגרפים בבואם לספר את הסיפור ההיסטורי והאנושי, הופך את הסוגה הזו למרתקת במיוחד.
ד"ר אהרן (רוני) קמפינסקי הוא ראש החוג לאזרחות במכללת אפרתה ומרצה באוניברסיטת בר־אילן. ספרו "זבולון המר: ביוגרפיה פוליטית" ראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן