הנביא שהרגיש את כאבו של אלוקים וזה שמחה נגדו

תמונה צרובה בי מלפני כעשרים שנה. בעת דרשה של שבת בבוקר בבית כנסת הרמב"ן, הזכרתי פסקה מתוך מאמר של אברהם יהושע השל על אישיותו של הנביא. לפתע ראיתי בזווית העין את אחד מהמתפללים הוותיקים, הרב יוסף גרין (ז"ל), מתחיל לבכות. סיימתי את הדרשה וניגשתי לשאול מה קרה. "כבר שנים מאז שעליתי לארץ, וזו הפעם הראשונה שאני שומע את שמו של רבי ומורי בעת דרשה בבית כנסת", הוא ענה.

חוב גדול יש לנו, קוראי העברית, לד"ר דרור בונדי, שמזה שני עשורים עמל להעלות את תורתו של השל לארץ ולחלחל אותה לעורקי הציבור הישראלי. כעת אנו מתברכים בתרגום לספר "הנביאים", שהוא חלק ראשון מתוך שניים על נביאים ונבואה. כדברי אביתר בנאי על גב הספר, "נראה לי שגם השל מבסוט מהתרגומים". התרגום הזה הוא מלאכת מחשבת שאפשר לכתוב עליה מאמר בפני עצמו, אך כאן אתרכז בסקירת התוכן.

הספר הזה, ביצירתו המקורית, עבר כמה גלגולים המתוארים היטב בהקדמתו של בונדי. מגרעינו הראשון, שנכתב כעבודת דוקטור בברלין שלפני עליית הנאצים לשלטון, ועד העיבוד לאנגלית ולהוצאה לאור בסוף שנות השישים. השל עצמו רצה לתרגם את ספרו לעברית, אבל מכשולים שונים מנעו זאת, עד מפעלו של דרור בונדי. בהקדמה לספר מביא בונדי את מכתבו של ביאליק להשל, משנת 1933, ובו הוא מעודד אותו לתרגם את עבודת הדוקטור שלו (על הנביאים): "ושמחתי לשמוע כי גמרת סוף סוף את לימודיך באוניברסיטה. באמת כדאי היה שתפרסם את רעיונותיך על הנביאים גם בעברית". כעת זכה בונדי לקיים את המלצתו של ביאליק.

תפקידו הכפול של החוזה

כדי להבין את גודל החידוש של השל ביצירה הגדולה הזו, עלינו להביט על שתי תפיסות ששלטו לפניו. מצד אחד, הפילוסופיה היוונית, ובהשפעתה גם התיאולוגיה של ימי הביניים, תפסו את האלוהות כישות מושלמת, שכלתנית, קרה ומנותקת, שאינה מושפעת מזוטות קיומנו. מצד שני, התפיסה המסורתית הפופולרית נטתה לראות בנביא כלי קיבול פסיבי, "שופר" או רמקול שדרכו אלוהים מדבר אל העם, כאשר הנביא מבטל את אישיותו מפני הדיבור האלוהי.

עבור השל, הנבואה היא חוויה דיאלוגית עמוקה שבה תודעת האדם נענית לתודעת אלוהים. "הנביא אינו מיקרופון", קובע השל, "הוא מישהו... יש לו מזג, אכפתיות, אופי ואינדיווידואליות". הנביא אינו מקליט מסר; הוא חווה אירוע. "הוא אינו מוֹסֵר ותו לא; הוא מסיר לוט".

בספרי "ירמיהו: גורלו של חוזה" ניסיתי לתרגם בזהירות את דמותו של הנביא למציאות החברתית שבה אנו חיים, והצעתי למקם אותו בעמדת הפובליציסט או "השעון המעורר" של החברה. אותו אדם הניצב מחוץ למערכת הממוסדת, קורא תיגר על קונספציות שלטוניות, וזועק בשער העיר נגד עוולות חברתיות שאיש אינו רוצה להביט בהן. הנביא הוא בעל כיוון כפול: הוא פועל באומץ כשליח עליון להביא את דבר ה' לארץ, אך נעמד כשליח ציבור להביא את זעקת העם לשמיים ("שוב מחרון אפך"). הקריאה שלי בספרות הנבואה מזהה את הנביא כלוחם הנאבק גם באלוהים למען עמו, ולא רק כשליח של דבר ה' לארץ.

בקריאה של השל אנחנו עולים ומטפסים לקומה נוספת, אל הממד הרוחני־דיאלוגי של הנבואה. הוא קורא תיגר גם על הפילוסופיה המערבית וגם על תפיסות מסורתיות ישנות, ומשרטט מחדש את דמותו של הנביא לא רק כשליח, אלא כשותף חי ונושם בדרמה האלוהית. הנביא של השל הוא אדם שזכה (או נידון) להזדהות פנימית עמוקה עם רגשותיו של אלוהים. "הנביא מתייחס לעצמו כמי שהולך יד ביד עם אלוהים. קיימת הסכמה ביניהם". ואולם ההזדהות הזו קורעת את נפשו של הנביא. המילים הבאות מזקקות את תהום ייסוריו של חוזה: "זה הוא העול המוטל על כתפי הנביא: אמפתיה (או חמלה) כלפי האדם וסימפתיה (או הזדהות) כלפי אלוהים", כותב השל. הנביא ניצב בדיאלוג מתמיד: כשהוא מול העם, הוא חש את כאבו ואכזבתו של אלוהים; וכשהוא מול אלוהים, הוא בוכה את דמעותיו של העם.

השל מזמין אותנו להתבונן לתוככי נפשו של כל נביא: "אין די בכך שהנביאים יהיו בתודעתנו; אנו מוכרחים לחשוב כאילו היינו אנו בתוך תודעותיהם. כדי שהם יחיו וינכחו לפנינו, אנו מוכרחים לחשוב, לא על הנביאים, אלא בתוך הנביאים, עם לבם, עם האכפתיות שלהם. הקיום שלהם הוא המערב אותנו: אם האכפתיות שלהם אינה מכה בנו, מכאיבה לנו, מרוממת אותנו – איננו חשים בה באמת".

חזר אל החשיבה החסידית

בונדי עומד על התהליך האישי שעבר השל לאחר הגעתו לאמריקה, כשחזר אל החשיבה החסידית - גם אם לא אל אורח החיים שלה. הקריאה המחודשת שלו בנביאים (בשונה מכתיבתו בעבודת הדוקטורט) נעשית באותם כלים של המסורת החסידית, המבקשת ללמוד מאישיותו של אדם יותר ממה שכתוב בספרים. השל עצמו, בספרו על קוצק, מתאר את לימוד התורה כך: "כשאדם לומד 'אמר אביי', 'אמר רבא' – אל לו להסתפק בהבנת תוכן דברי האמוראים, עליו גם לשוות לנגד עיניו את אביי ורבא. יש לחיות ביחד עמם, להיכנס לפנימיותם, ולא רק לתפוס את סברותיהם... 'כל האומר שמועה מִשם אומרה, יהא רואה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו'".

כשקראתי את הפִסקה הזו התחוור לי עומק ההתקשרות של בונדי עצמו לתורתו של השל. גם הוא וגם אני זכינו להיות קרובים לאדמו"ר רבי ישראל שלום יוסף פרידמן (בן שלום), שתורתו – בעיקר בתלמוד הירושלמי ובחסידות, וגם מחקריו האקדמיים על ימי בית שני – סבבו סביב העיקרון של "בעל השמועה נגד עיניו". אסופת מאמרים לזכרו אף הוכתרה בכותרת "בעל השמועה". בקובץ הזה מקדיש דרור בונדי מאמר לקשר בין שני האישים האלה, שלא הכירו זה את זה אך היו קרובי משפחה, שניהם אדמורי"ם משושלת רוז'ין. שני האדמורי"ם ביססו את תורתם על היסוד של "בעל השמועה נגד עיניו", וברור לי שזו נקודה בסיסית להתקשרות אל תורתם ולעולמם הרוחני.

בשבעה פרקים בספר משרטט השל את דמותם של שבעה נביאים, כל אחד באישיותו ובכליו. אצל עמוס מודגש הקצף האלוהי על אובדן הצדק. אצל הושע מופיעה החוויה הדיאלוגית במלוא עוצמתה, בעיקר בציווי לשאת אשת זנונים. בניגוד לרמב"ם ולפרשני ימי הביניים שראו בכך משל בלבד, השל (ומורי הרב יואל בן־נון הולך בדרך דומה בשיעוריו) מתעקש על הריאליזם של הסיפור. כדי שהושע יוכל לנהל דיאלוג אמיתי עם אלוהים ולדבר בשמו, היה עליו לחוות את הדרמה בעצמו. "רק מתוך שחי במשך חייו שלו את שחווה הדוד האלוהי עם ישראל כלתו, יכול היה הנביא להגיע לסימפתיה עם הסיטואציה האלוהית", כותב השל. הושע צריך היה לחוות בגופו כיצד החמלה מתגברת על הבגידה, כדי להבין שגם אצל אלוהים, האהבה לעם גוברת על חרון האף. עבור הושע, "דעת אלוהים" אינה ידיעה שכלית, אלא "התקשרות של האדם כולו... סימפתיה בפעולה".

אצל ירמיהו אנו רואים את הבדידות הדיאלוגית בשיאה. ירמיהו הוא "אדם המוצף בסימפתיה לאלוהים ובסימפתיה לאדם. בעומדו נוכח העם, פנה בתחנונים לאלוהים; בעומדו נוכח אלוהים, פנה בתחנונים למען עמו" (עמ' 239). השל מראה כיצד הפסוקים שבהם נראה שירמיהו בוכה על מצבו, הם לעיתים קרובות שיקוף שבו אלוהים בוכה כביכול על עצמו מתוך גרונו של הנביא: "קולו של אלוהים הוא שחש מנודה, מיוסר ופגוע" (עמ' 226). הנביא אינו שופר; הוא הלב הפועם של אלוהים המהלך ברחובות ירושלים.

קריאה לפעולה

אחד הפרקים שהוסיף השל מחוץ לגבולות עבודתו המחקרית עוסק בנביא חבקוק. הפרק הזה נוסף בעקבות השואה, וחבקוק מוצג בו כ"נביא המחאה נגד אלוהים". בניגוד לנביאים האחרים המזדהים עם הפאתוס והכאב האלוהי, חבקוק מתייצב באומץ ומטיח כלפי מעלה האשמה ישירה על סובלנותו של אלוהים ושתיקתו נוכח הרוע, ושולל טיעון שכלתני של "צידוק הדין". התשובה שחבקוק מקבל לבסוף היא "וצדיק באמונתו יחיה". זה איננו פתרון פילוסופי אלא מענה קיומי: דרישה לאמון עמוק באלוהים וקבלה של שתיקתו כמסתורין. זוהי אמונה המעניקה את הכוח להמתין לגאולה באפלת ההיסטוריה, ולמצוא משען בקרבת ה' גם כשהעולם סביבנו קורס.

הקריאה של השל בספרי הנביאים ליוותה אותו בכל פרקי חייו, אך בוודאי השפיעה עליו באופן דרמטי כשביקש לתרגם את חייו אל קריאתם של הנביאים לפעולה אקטיבית במציאות החברתית. הניתוק המזעזע שבו אנשים ממתינים למוצאי שבת כדי לשוב לעושק ולגזל, כפי שתיאר הנביא עמוס, או אלו השופכים דמים ומיד רצים למקדש, מזעזע גם את עולמו הרוחני והיהודי של השל. על אלה אומר השל בשם ישעיהו: "עבודת אלוהים... כאשר שורר חוסר מוסריות, תועבה היא".

השל מלמד אותנו שנבואה אינה ניבוי עתידות עיוור, אלא פרשנות של הקיום מפרספקטיבה אלוהית. את הפרספקטיבה הזו אנו מוזמנים לאמץ. להיות היום "בני נביאים" (כפי שקרא השל), משמעו לחוש את אותה סימפתיה: להפסיק להיות אדישים לכאבם של עשוקים, להבין שכל פגיעה בצלם אלוהים שבאדם היא מרידה בבורא עצמו.

הספר שלפנינו לא נועד לקריאת פנאי. הוא דורש מכל יהודי לצאת מהאדישות ולנסות לכונן חברה שבה צדקה ומשפט אינן סיסמאות ריקות, אלא עדות חיה לנוכחותו של אלוהים בתוכנו.

הרב בנימין לאו הוא ראש מרכז בבואה