מעמק יזרעאל: סאטירה אנטי-פרוגרסיבית

סאטירה על הפרוגרסיביות היא תופעה נדירה ומרעננת, בפרט כשהיא אינה מגיעה מן המחוזות הצפויים – מהעולם הדתי, השמרני או הימני – אלא מלב "הזרם המרכזי", ואפילו, מבחינת עולמו של הספר, מלב השמאל. שכן כוחות הקדמה האופנתיים לוחמים בספר הזה נגד אשת הקיבוץ המאוחד, מגיבורות השמאל החלוצי.

המוזיאון הבדיוני "ביתךָ", קיצור של בית החלוצים, שוכן בקיבוץ בעמק יזרעאל. שחר טל, צעירה העובדת בו, פריקית של חלוצי ההתיישבות העובדת ושל משחקי מילים, מתמודדת עם תופעה מוזרה. עטרה שטורמן, חלוצה רבת פעלים שהמוזיאון מנסה להנציח, מועלמת בשיטתיות מההיסטוריוגרפיה, מהאינטרנט, ואפילו מתיקיות במחשבים אישיים. מסעה של שחר להצלת עטרה מהטמיון משתלב במסע מאורגן של חברותיה הרווקות להוציא אותה מהתקיעוּת הרומנטית בחייה – קו עלילה ההופך אולי שליש מהספר ל"ספר בנות" טיפוסי. אך סופם של שני מסעות אלה להשתלב יחדיו בדרך קומית ובלתי סבירה גם יחד.

הכחשת קיומה של עטרה שטורמן מתגלה כמפעל של כמה בעלי עניין, המצטיירים כדמויות מגוחכות. באמצעותן נוצר המארג הגדול של הספר כקריקטורה של הכוחות החוברים נגד הציונות ונגד האמת ההיסטורית. אלה היסטוריונים הרואים בציונות כיבוש וכוללים בכך את כיבוש העברית, האדמה, העבודה וכן הלאה; חוקרות פמיניסטיות רדיקליות המתנגחות זו בזו על זכות ראשונות בגילוי כי לא תיתכן ציונית רבת פעלים כמו עטרה שטורמן, ובמסקנה כי סיפורה הוא המצאה של בעלי אתוס השכול ודיכוי הנשים; ואומנית קווירית שגוזרת את ארכיון הקיבוץ לגזרים ומתבלת בדמעות המסמלות ילד פלסטיני כדי להתקבל לתערוכה בחו"ל.

גאולת זכרה של עטרה תגיע באמצעות שימוש בחרב אויביה: שחר תהפוך את עטרה לגיבורה פמיניסטית לוחמת, טורפת מטרידנים שספק אם היו ומערערת הפטריארכיה, וכך תחזיר אותה לספרי ההיסטוריה. גם המוזיאון יהפוך בהזדמנות זו מ"בֵּיתְךָ" ל"בֵּיתֵךְ". כאן נמצא ליבו הסאטירי של הספר, אך המהלך הזה קורה מהר מדי, וביובש יחסי לעסיס שהמחברת ידעה להניב קודם. תהליכים אקדמיים, אדריכליים ואחרים שדרושה להם לפחות שנה קורים בתוך חודש עמוס חגים, שהוא גם החודש שיוטח בסופו אל אסון 7.10; אולי המטרה היא להדגיש את מופרכות הסיפור כולו ואת אופיו הסימבולי, אך תוך בזבוז של פוטנציאל להבאת האלמנט הסאטירי לשיא.

יצוינו עוד שתי החמצות בספר המהנה והמבורך הזה. אחת סגנונית. גם כשבוחרים לכתוב בשפה פשוטה, אפשר לעצב לה אישיות. ברשילון נמנעת מכך; ולמקרא קטעי הכתבה העיתונאית (!) של יורם קניוק על הלווייתה של שטורמן המשובצים בספר, נחמץ הלב על כי לשונה של הסופרת (!) נופלת מלשונם בכמה דרגות.

השנייה עקרונית. עטרה שטורמן היא אישיות היסטורית. מתוך כך, גם הקיבוץ הבדיוני שבספר הוא בהכרח הקיבוץ הקונקרטי עין־חרוד מאוחד, שנמצא בו המוזיאון הממשי בית שטורמן. לו המציאה המחברת דמות בדויה, הייתה חוסכת מהקוראים את התהייה "אבל מה היא רוצה, הרי היא לא הושכחה"; וגם נהנית מחופש מוחלט בפיתוח דמותה של עטרה והסיפור.