"ואולי ייפתחו השערים", בעריכתה של רבקה גולדברג, הוא אוסף של רישומי חיים, טקסטים קצרים, כתבים, מחשבות ומכתבים של זלדה המשוררת. רוב הכתבים המופיעים בספר הם "רשימות" – סוגה שגבולותיה אינן בהכרח מוגדרות, אך היא חוסה תחת צילה של הפרוזה יותר מבצילה של השירה.
לקרוא את רשימותיה של זלדה בשפתה הפיוטית זו חוויה מענגת, והיא מענגת שבעתיים כאשר מזהים בתוכם את השיר המתרקם לבוא, את המילים החבויות שיהפכו לפיסול הסופי של המחשבה המתגבשת. מעין הזדמנות להיחשף לחומרי הגלם שנותרו מונחים, כמו שאוהבים לומר, על רצפת חדר העריכה של האמן.
כך למשל, בשער "הגלגול האחרון" כותבת זלדה: "לפני שאמות רוצה אני להביט בשמיים עוד ועוד ועוד, להביט בלילות ובכל שנות האור, לנשום אוויר טהור, חי, חריף ונוצץ כזהב, עוד ועוד ועוד". מילים שאפשר לזהות בתוכן את השורות המוכרות מתוך "כל הלילה בכיתי":
הכי מעניין
כָּל הַלַּיְלָה הִפַּלְתִּי תַּחֲנוּנַי / אֲפִלּוּ אֲנִי עָפָר / תִּהְיֶה בִּי מְנוּחָה / לְהַבִּיט אֶל גָּבְהֵי הַשָּׁמַיִם / עוֹד וְעוֹד וְעוֹד / לְהִפָּרֵד מִיָּפְיָם".
לצד זאת, התחושה העולה מקריאת רשימות אלו אינה של קריאת טיוטות, או של מילים שאינן מגובשות דיין. להפך; הקריאה בהן מחדדת את כוח המילים ואת העושר הפרוזאי שהיה בזלדה, הקשורים במבט שלה על העולם. מבט שיש בו שבר וכאב אך גם אמונה במה שנמצא מעבר לכאן; מבט שיש בו חמלה ושמחה בכל המתרחש, אך גם תהייה קיומית מבוהלת וחיים שתלויים על בלימה.
זלדה | צילום: יואל אורנט, באדיבות מכון גנזים - אגודת הסופרות והסופרים
העורכת, שהכירה את זלדה באופן אישי, עשתה עבודה מרשימה כדי למפות, לערוך ולסדר את הרשימות על פי נושאים ושערים המייצגים תקופות שונות בחייה של זלדה. הדבר מאפשר מעקב ספרותי אחר התפתחותה של זלדה ככותבת, בעיקר סביב צומתי חייה ומפגשיה עם בריות שונות.
כך למשל, השער המוקדש למערכת היחסים עם חברתה הטובה, העיוורת, גבירה שוויקה, שהוא אחד המרתקים בספר. במילותיה המדויקות והעגולות מיטיבה זלדה לתאר את המפגש הזה, שבו דווקא האדם שאינו רואה פותח לה שער לאהבת חיים, לפשטות הקיום ולאמון בכל הנגלה. גבירה מחלצת את זלדה מהתוהו של ירושלים, מהבריחה אל התהום, אל הנסתר ואל אידיאלים רוחניים.
"אני גיליתי אותה כמו שמגלה טובע אי מוצק", כותבת זלדה על גבירה, "אני שמחתי בה כמו ששמח אנוש נעזב בלב ים כשנגלית לפניו יבשת". לצד השמחה מונחת גם הבושה שברואי, והצער על האפלה שבה שרויה חברתה: "כשמשיגה אני ששרויה היא תמיד בחושך מוחלט, חשה אני שמץ של תיעוב, שמץ של בחילה, לצעצועי הזהב שנצברו בזכרוני. הנופים היפים ביותר נראים לי כמנופחים מול הריק הטהור".
עשרות שנים לאחר מותה, יוצאים לאור עוד ועוד ספרים מכתביה של זלדה. לספר הנוכחי קדמו "ציפור אחוזת קסם", "ארצות האין", "אותות רחוקים של אור" ו"ולאהוב את החיים בלב נשבר" – ארבעתם על ידי עמותת זלדה. לצד היופי בכתיבתה של זלדה, עולה תהייה שעלתה גם בחלק מהספרים שהוזכרו: מהו לב הספר, מה מטרתו. האם יש כאן המשך לשיריה, חשיפה נוספת של כתביה ומילותיה שטרם ראו אור, או מעין חיבור ביוגרפי השופך אור נוסף על דמותה.
אם עיקר הדבר הוא הפרוזה שכתבה זלדה, מדוע יש צורך בעזרים מסביב (איורים ופרשנויות בספרים ההם; טקסטים ביוגרפיים, תמונות ופרשנויות בספר זה). מה מוסיף למשל הפרק (המרתק מאוד) שבו מספר המשורר ארז ביטון על גבירה שוויקה, כמי שהיה תלמיד שלה - האם הוא מעשיר את המבט על מה שכתבה זלדה, או דווקא מסיט את המבט למקום אחר? האם המטרה היא להכיר יותר את זלדה האדם, או לפגוש יותר את יצירתה? ואולי ההנחה היא שאת היצירה שרצתה להעביר ביטאה זלדה כבר בחייה, וכעת יש מקום לרדוקציה ולהתבוננות רחבה באישיותה של זלדה שניאורסון־מישיקובסקי, בעזרת המילים שגנזה?
כך או כך, עבור אוהביה של זלדה, כל ספר נוסף שמאפשר לפגוש שוב את המשוררת הקסומה, הוא הזדמנות להיחשף אליה עוד, ללמוד עוד את דמותה, ובעיקר להתפעל מעושר מילותיה ומכישרונה הפרוזאי והפיוטי המגרד את הלב ונוגע בנפש, ובא לידי ביטוי גם בטקסטים שאינם עונים על ההגדרה "שירים".
עוד כתבות בנושא
