בין איראן לישראל: הסופרת שרה אהרוני חוזרת לבית הוריה באיספהאן

יש סופרים שכותבים ספרים, יש שכותבים סדרות, ויש את שרה אהרוני - שכתבה כמעט ספרייה שלמה שעוסקת בתרבות שהכי מרתקת אותה ושבימים אלו מרתקת את כולנו - התרבות והיהדות של איראן. עם רומנים כמו "אהבתה של סלטנאת", "שתיקה פרסית" ועד "הנערה מח'ומיין", אהרוני הפכה למי שמספרת שוב ושוב את סיפורם של יהודי איראן, ממנה עלתה משפחתה: אהבות אסורות, מהפכות, בריחות דרמטיות וסודות משפחתיים שעוברים מדור לדור - לעיתים בלחישה, לעיתים בצעקה.

במציאות שמחוץ לספרים, איראן שוב בכותרות - לא כרקע לרומן היסטורי אלא כמציאות אקטואלית. "אני עוקבת אחרי ההתפתחויות באיראן. בשניים מספריי אני מתארת את תחילת השלטון לפני שושלת פהלווי. זו הייתה תקופה טובה ליהודים, עם קשר הדוק בין ישראל לאיראן בכל תחומי החיים - ביטחון, תרבות, חקלאות. אחרי המהפכה של 1979 הכל השתנה - היחס לנשים הפך אכזרי, עם הגבלות קשות, כולל כפייה בתחום הלבוש, אבל זה הרבה מעבר לזה". מי שלא מיישר קו עם השלטון - סובל מאוד, היא מספרת. ממעצרים, דרך אונס של נשים ועד להוצאה להורג. "כל זה, אגב, נכלל בספר 'שתיקה פרסית'", אומרת אהרוני שנולדה ב-1953 במעברת רמתיים בכפר סבא.

מה מושך אותך כל כך לסיפור הפרסי?

"אני בת להורים שהגיעו מאיראן. ינקתי את התרבות הזו מאז שנולדתי, ולכן זה מעניין אותי וחשוב לי. יש לי את הזכות וגם את החובה לתעד את יהדות איראן בספרים שלי. אחרי שכתבתי את הספר הראשון שלי, 'אהבתה של סלטנאת', שהתבסס על חייה של אמי, לא חשבתי שאמשיך, אבל ברגע שהתוודעתי לז'אנר הפרוזה, לא יכולתי לעצור. הספר נמכר בכ-90,000 עותקים ופתח בפניי עולם חדש, שבו אפשר לפרוש כנפיים ולהתמקד בחיים האמיתיים, כפי שאני רואה אותם".

עד כמה החוויות של המשפחה שלך מטהרן מעצבות את הדמויות והעלילות שלך?

"הבסיס של כל הספרים הוא המציאות של המשפחה שלי, אבל אני כותבת גם על דמויות אחרות שהגיעו מאיראן, אליהן הגעתי דרך התחקירים שערכתי לספרים ודרך הסביבה בה גדלתי".

מהם הסיפורים ששמעת על איראן?

"שמעתי במשפחה סיפורים רבים על החיים היהודיים באיראן, ומה שקסם לי במיוחד היה המתח בין יופי לקושי. אימי, ילידת העיירה גולפיגאן שבמחוז אספהאן, תיארה באוזניי עולם מלא קסם: נופים ירוקים, מעיינות, צמחייה שופעת, וגם את גגות הבתים שהיו צמודים זה לזה, עד שילדים יכלו לדלג מעליהם ולעבור כך ממקום למקום - תמונה כמעט אגדית של ילדות בעולם אחר. אבי, יליד העיר סננדג' שבחבל הכורדי-איראני, סיפר לי על לילות הקיץ שבהם ישנו על הגגות תחת כיפת השמים. לצד כל אלה היו גם סיפורים שחשפו מציאות פטריארכלית נוקשה: הכמיהה הגדולה של אמי ללמוד מול האיסור של אימה, והכאב על כך שנמנעה ממנה ההשכלה שכל כך רצתה. גם סיפורי האירוסים והנישואים הכפויים של נערות צעירות, שהוכרעו בידי המשפחה והמסורת, המחישו לי עד כמה חייהן של נשים נקבעו לעיתים בלי שנשאלו כלל".

מה את יודעת על הקהילה היהודית היום?

"הקהילה היהודית באיראן היום קטנה מאוד, אבל עדיין קיימת ופועלת. מדובר בכ-9,000 יהודים ויש הסוברים שהמספרים מעט גבוהים יותר (לעומת 80,000 יהודים ערב המהפכה באיראן ב-1979). ישנם כמובן מוסדות קהילה ובתי כנסת, בעיקר בטהרן. זאת קהילה שחיה בזהירות גדולה, תחת פיקוח, ובכל זאת ממשיכה לשמור על זהותה ועל מסורותיה. הם נאמנים לשלטון, אבל סבלו מחשדנות רבה, מעצרים והוצאות להורג בעקבות המלחמות עם ישראל".

איפה הבית?

מה נשאר מהבית כשכבר אין בית? - זו שאלה שחוזרת בספריה של אהרוני, כל פעם מזווית אחרת. כך גם בספרה האחרון שראה אור החודש - "איפה הבית" (הוצאת ידיעות ספרים). הפעם אהרוני לא עוסקת בתרבות האיראנית, אלא בתרבות ובחברה הישראלית.

הספר מגולל את סיפורו של דניאל, שמאז שחזר ממלחמת לבנון הוא לא מצליח לרפא את צלקות המלחמה. רק בגינה, בין הערוגות, הוא מוצא שלווה שאינה תלויה באף אדם אחר. יום אחד פורצת לחייו ריקי, אישה יפה, פצועה וסוערת. תוך זמן קצר הוא מוצא עצמו נשוי, בבית חדש ואב לילדים, אך אט אט ההבטחה של חיים חדשים מתפוררת. הבית הופך ממרחב מוגן לזירה של כאב. כשהמצב מאיים להטביע אותו דניאל מחליט לארוז תיק ולנסוע לפרו, כדי לחפש מעט מזור לנפש שלו. הרומן העז מגלה שלעתים הדרך הארוכה הביתה כרוכה בחצייה של כמה יבשות וארצות וגם של כמה פצעים עיקשים בנפש.

"ספרי החדש, 'איפה הבית', שיצא ממש לפני מספר ימים, הוא הספר הישראלי והאינטימי ביותר שלי", מעידה אהרוני. "הוא עוסק בהווה הישראלי, בבית, בשייכות, בטראומה ובכמיהה לתיקון. הסיפור עוסק בדניאל וריקי, שמגיעים מעולמות שונים: דניאל גדל בבית חם ותומך, וריקי לא זכתה מעולם לבית וחיפשה שייכות כל חייה. הם מאמינים שהאהבה תתגבר על הפער ביניהם, אך הם מגלים, למגינת ליבם, שהיא לא מספיקה. הספר שואל: מהו בית, והאם אפשר למצוא בית אם לא זכית בו מלכתחילה".

למעשה העיסוק בבית חוזרת אצלך שוב ושוב. נחזור רגע לבית שאת גדלת בו - מהם המנהגים שגדלת עליהם?

"גדלתי בבית שבו נשמרו מנהגים פרסיים-יהודיים חיים מאוד, מלאי צבע, ריח ומשמעות. אחד הזכורים לי במיוחד הוא ה'נו-רוז' - ראש השנה הפרסי, שמסמל התחדשות, אביב ופתיחת דף חדש, ועמד תמיד בסימן של ניקיונות, חגיגיות ותקווה. לצד זה נחגגה גם 'הסהרנה' - חגיגת האביב והיציאה אל הטבע, שהייתה עבור יהודי כורדיסטן ואיראן חג של קהילה, משפחה, אוכל ושמחת חיים. בליל הסדר היו אצלנו גם מנהגים ייחודיים, כמו מנהג הבצל וה'ששלקה', שבאמצעותם המחישו באופן חי וכמעט תיאטרלי את זכר השעבוד במצרים, כי היינו 'מכים' זה את זו עם שירת 'דיינו'. אלה לא היו רק מנהגים יפים, אלא דרך להעביר זהות, זיכרון ושייכות מדור לדור, ולכן הם מצאו את דרכם גם אל הספרים שלי. אגב, השנה ה'נו-רוז' צוין באיראן במקביל לראש חודש ניסן שלנו ושניהם מציינים את ראש השנה ואת ההתחדשות האביבית".

איך את מרגישה בימים אלו של המלחמה לגבי העם האיראני? לגבי השלטון?

"בימים האלה אני חשה הבחנה חדה מאוד בין העם האיראני לבין השלטון האיראני. כל חיי הספרותיים לימדו אותי לראות את איראן לא רק דרך המשטר, אלא דרך האנשים, התרבות, השפה, הזיכרונות והחיים היהודיים שהתקיימו בה במשך דורות. לכן מול העם האיראני אני חשה בעיקר צער, אמפתיה ותקווה. צער על כך שהוא חי כבר שנים תחת דיכוי, פיקוח ופחד, ותקווה שיגיע היום שבו יוכל לחיות בחירות".

"אני רואה בשלטון האיראני משטר אכזרי, קיצוני ורודני, שפוגע קודם כל בבני עמו, ובו בזמן מאיים גם על ישראל ועל האזור כולו. אולי דווקא משום שאני כותבת על יהדות איראן ועל התרבות הפרסית, הכאב שלי כפול. מצד אחד, אני יודעת איזה עומק אנושי ותרבותי יש לעם האיראני, מצד אחר, אני רואה כיצד משטר חשוך חונק את כל מה שיפה, עדין וחי בתרבות הזאת. לכן בימים האלה הלב שלי עם האנשים, עם מי שנושאים את מחיר הפחד, המלחמה והדיכוי".

אחרי כל כך הרבה שנים של כתיבה על ההיסטוריה של יהדות איראן, האם את כבר חולמת בפרסית, או לפחות המטבח שלך על טהרת הריחות של גורמה סבזי?

"אני מודה שעדיין לא הגעתי למצב שאני חולמת בפרסית, אף שאני מאוד אוהבת את השפה הזאת, את המנגינה שלה, את הרכות והעושר שלה, ואת האוצר הבלתי נדלה של הפתגמים שבה. זאת שפה שנשמעה בבית הוריי, ולכן היא תמיד מעוררת בי רגש עמוק של קרבה, גם אם איני דוברת אותה כראוי. לעומת זאת, במטבח אני קרובה הרבה יותר לאיראן. המטבח שלי בהחלט התמלא לאורך השנים בריחות של תבשילים פרסיים, ואני מבשלת אותם לא פעם: גורמה סבזי, אורז פרסי, גונדי, תבשילים עתירי עשבי תיבול וניחוחות שמחזירים אותי הביתה. אני חושבת שבמובן הזה, גם אם אני לא חולמת בפרסית, אני בהחלט כותבת עם האוזן הפרסית, ומבשלת עם הלב הפרסי".

האם יש לך משאלת לב לחזור לאיראן?

"יש בי בהחלט משאלת לב להגיע לשם - לא מתוך נוסטלגיה פשוטה, אלא מתוך כמיהה עמוקה לראות בעיניים את כל אותם מקומות שכתבתי עליהם בספריי. במשך השנים חייתי בדמיון ובכתיבה את העיירות, הרחובות, הבתים, הנופים והמרחבים של איראן היהודית, עד שהם נעשו עבורי מוחשיים מאוד, כמעט זיכרון אישי. אולי משום כך קורה לא פעם שקוראים שעלו מאיראן מביעים את פליאתם מכך שלא נולדתי שם בעצמי, לנוכח התיאורים המפורטים והמדויקים שבספריי. זו מבחינתי המחמאה הגדולה ביותר, משום שהיא אומרת שהצלחתי לא רק לתאר מקום, אלא גם לגעת בנשמתו. לכן כן, הייתי רוצה להגיע לשם, ללכת בעקבות הדמויות ובעקבות בני משפחתי, ולפגוש מקרוב את הנוף, האור והמרחב שמהם צמחו הסיפורים".