חתרני או עצלני: הספר החדש של האיש שגרם לי לאהוב שירה

הַלַּיְלָה פּוֹלֵט אוֹתִי מִתּוֹכוֹ כְּמוֹ צֶדֶף / מֻנָּח עַל הַחוֹף, מִטַּלְטֵל בְּאַדְווֹת הַקְּטַנּוֹת / שֶׁל לִפְנֵי הַבֹּקֶר / הַשּׁוּרוֹת שֶׁאֶכְתֹּב עַכְשָׁו תִּהְיֶינָה יָפוֹת פָּחוֹת / מִשִּׁירַת הַשִּׁחְרוּר שֶׁבַּחוּץ. / יָבוֹא מִישֶׁהוּ, אוּלַי / יִשָּׂא אוֹתִי, יְקָרֵב אֶל אֹזֶן / יִמְצָא בִּי שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל יָם.

אליעז כהן הוא דמות חשובה בנוף השירה הדתית המתחדשת, ממובילי תנועת השירה "משיב הרוח" מיום היוולדה ועד היום. ספר שיריו השלישי "שמע א־דוני", העוסק באינתיפאדה השנייה, היה מהכתבים שעיצבו את אהבתי לשירה עוד כנערה. בספרו החדש והשביעי במספר הוא עושה מהלך שבכנות איני יודעת אם לכנותו חתרני או עצלני: במקום לפרוש יריעה פואטית רחבה, או לכל הפחות רחבה מעט, הוא מציג טקסט קצר, 46 שירים במספר, שכולם סובבים סביב נושא יחיד, כשם הספר: לפנות בוקר. או כפי שהם מכונים בכריכה האחורית: "שירי התעוררות".

הקורא מלווה את כהן בסדרה של הליכות בוקר – רובן בקיבוץ שבו הוא מתגורר – ופוגש יחד איתו זריחה אחר זריחה, ויחד איתן את ההרהורים, הדימויים וטיפות החיים שנובעות מתוכן ומתכתבות איתן. אלה שירי התבוננות, וכיאה לשירים המבט בהם הוא דו־כיווני, פנים וחוץ. יש בהם הרבה תיאורי טבע, ציפורים מתעוררות, הרים, חתולים, ערפל. מנגד, הרבה תנועה פנימית: חיבוטי נפש, מהלכי לב, או כלשונו של המשורר, "טוּרְקִיזֵי הִתְגַּלּוּיוֹת". מלבד ראשית הבוקר עצמה, יש כמה מוטיבים חוזרים נוספים: אלול, שבת, אהבה לאישה ועוד.

לבחירה להתמרכז סביב נושא יחיד, ספציפי מאוד, ישנם רווחים ומחירים. בשורת הרווח ניתן לתאר את האיכות החלומית שהמשורר מצליח לאחוז בשיריו, לשרטט במילים מעטות את יפי השחר שאכן מצליח להגיע אל הקורא. מנגד, אין להכחיש שהקריאה בספר מייצרת תחושה רפטטיבית מעט, ושההתמקדות בתמונה הפסטורלית בלי לערער אותה היא כיוון קצת פושר. לא תמצאו בספר הזה שירים עזים, מטלטלים או חד־פעמיים.

שירים בודדים בספר מסיטים את היריעה הפסטורלית ומעלים נושאים נוספים: בהם שיר בין־דתי יפה על היהודי המחולל לא־לוהיו לצלילי המואזין מהכפר הסמוך, תיאור צובט לב של מפגש עם בן כפר עציון: "...פּוֹסֵעַ לִקְרָאתִי, בְּהִלּוּכוֹ הַחֲתוּלִי הַמִּתְגַּמֵּשׁ / אֶחָד מִיַּלְדֵי הַכְּפָר הַיְּתוֹמִים / בְּנֵי הַשִּׁבְעִים וְחָמֵשׁ", ושיר יחיד שבו הזריחה נושאת עימה חיכוך, קושי: "וְיֵשׁ בִּקְרִים שֶׁהָעִנְיָן הַזֶּה שֶׁל הֲשָׁבַת / הַנְּשָׁמָה / אֵינוֹ קַל בִּכְלָל. / כָּל הַדְּרָכִים מִמַּלְכוּת הַחֲלוֹם חֲסוּמוֹת". מילים נהדרות.

זה אולי מיושן מצידי, אבל לטעמי ראוי היה לשדך למחזור השירים הזה שערים נוספים כדי להוציא ספר. עם זאת, ההתרפקות של המשורר על יפי הבוקר מדבקת, ומילותיו פורשות שביל מהדפים היישר אל הצבעים הרכים של הנץ החמה. אם לא תאהבו את "שירים מלפנות הבוקר", הוא לכל הפחות ייתן לכם מוטיבציה לצאת לטיול זריחה.