בתחילת חורף תשנ״ב (1991), כינס נשיא ארצות־הברית דאז, ג׳ורג׳ בוש האב, את ועידת מדריד לקידום תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. ראש ממשלת ישראל באותה עת, יצחק שמיר, התלבט אם להמשיך במדיניות הסירוב שאפיינה אותו עד אז, או להיעתר ללחץ המדיני ולהשתתף בוועידה. לבסוף החליט לנסוע. בעקבות החלטתו כינס הרב יעקב מדן אותנו, תלמידי ישיבת הר עציון, ונשא בשצף־קצף דרשה שכונתה בפי התלמידים "בוש מלך העולם". בדרשה זו תיאר, דרך אירועים ונבואות מן המקרא, כיצד לאחר ניצחונו במלחמת המפרץ, הנשיא האמריקני חותר למעמד של "מלך העולם".
הבחירות בארה"ב כבר נראו באופק, ואחוזי התמיכה בבוש, שביקש להיבחר לכהונה שנייה, עמדו על כתשעים אחוזים, נתון חסר תקדים. בעיני הרב מדן, בחירתו המחודשת של בוש הייתה צפויה להוציא לפועל חזון של מגדל בבל מודרני: סדר עולמי חדש הכרוך בתודעה של "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". כאשר שמיר נכנע לתכתיב המדיני, הרי שהוא משתף פעולה – במודע או שלא במודע – עם מגמה של מרידה במלכות ה׳; ותפקידם של ישראל, כבניו של אברהם, הוא לעמוד כנגד מגמה זו. בסופו של דבר בוש הובס על ידי ביל קלינטון, והחזון האפוקליפטי שתיאר הרב מדן לא התממש.
כי קרוב אליך | צילום:
והנה רגע נוסף, המאפיין את החיבור החי אצל הרב מדן בין פסוקי התנ"ך למציאות ימינו: באחד מימי שישי יצא הרב מדן עימנו לסיור תנ״כי במדבר יהודה. ישבנו לאכול ארוחת בוקר, ולפתע הוא קם, רץ לעבר הצוק בעודו קורא לי להצטרף אליו. "אין לי ספק", אמר, "שזו הנקודה שבה עמד דוד המלך כאשר הוא שורר 'ה׳ רֹעִי לא אחסר'. הנה 'גיא צלמוות' והנה 'נאות דשא'. אין ספק שזו הנקודה!"
הכי מעניין
להשלים את הפערים
במסגרת סדרת "כי קרוב אליך", ספרי הפרשנות של הרב מדן, הופיע עתה כרך המוקדש להפטרות השבוע: "עיון בדברי הנביאים הנאמרים באמת". העיסוק בספרות הנבואה במקרא מאופיין בכמה רכיבים ייחודיים, ומהם נגזרים גם אתגרי הפרשנות. ראשית, דברי הנבואה נאמרים בתוך הקשר היסטורי מובהק, ולעיתים קרובות הם מכוּונים אליו במישרין. נבואות רבות אינן ניתנות להבנה טובה בלא היכרות מעמיקה עם הרקע הריאלי המלא – הגיאו־פוליטי, החברתי, התרבותי, המדיני והדתי – הן במרחב הלאומי הן במרחב הבינלאומי. הצורך ברקע זה פחות דוחק בקריאת התורה והכתובים; בנבואה הוא תנאי להבנה.
שנית, הנבואה במהותה מכוונת להתבוננות על ההיסטוריה ועל המאורעות מנקודת מבט א־לוהית. ההשגחה היא שמנחה את הפרשנות שלנו למציאות – לא רק במובן הצר של שכר ועונש, אלא גם כהבנת תהליכי עומק של רעיונות, אידיאות וערכים; אלה שנזנחים ואלה שמאומצים בטעות. כדברי הרב מדן בהקדמה לספר: "הנביאים טורחים בכל דבריהם להצביע על הקב״ה כמוביל את ההיסטוריה של עם ישראל במסגרת ההיסטוריה העולמית, ועל האמירה שהוא עושה זאת גם, ובעיקר, כתגובה למעשיהם של ישראל ולהיצמדותם לדרך ה׳ או, חלילה, להפכה".
דרכו הפרשנית של הרב מדן לספרי הנביאים, ולתנ״ך בכלל, נשענת על שני צירים אלה. בבואו לבחון סיפור, אירוע, תפילה או מזמור, הוא יבקש לצייר תמונה מלאה ועשירה של ההקשר: הרקע ההיסטורי־תרבותי; ההתרחשות שקדמה לסיטואציה; מה שעובר במחשבתה ובליבה של הדמות; והתוכנית הא־לוהית המלווה את האירוע. לשם כך יש להקשיב היטב למה שכתוב, ובה בעת להשלים בזהירות את מה שהטקסט מותיר בחסר.
ציור מציאותי מלא של הסיטואציה, בצירוף לימוד האירוע המקראי מתוך בקשה להקשיב לדבר ה׳ הנאמר דרכו, מאפשרים את השלב הבא בשיטה זו: סלילת מסילה לימינו. הסיפור או הקטע המקראי אינם נשארים בגדר חומר היסטורי־ספרותי, אלא נעשים מקור השראה להתמודדות אקטואלית ורלוונטית. הבנת הריאליה שמתוכה נכתב הקטע, על צבעיה ופרטיה, מאפשרת למצוא קווי דמיון ושוני ביחס לזמננו, ומתוך כך לשאול: מה מבקש ה׳ יתברך לומר לנו בסיטואציה שבה אנו נתונים כעת, דרך קטע מקראי זה?
במילים אחרות: הרב מדן ניגש לסיפור תנ״כי כפרשן שיש בו ממד נבואי. הספרות הנבואית איננה רק ז׳אנר הנלמד כחומר היסטורי, אלא הכְוונה לצורת מחשבה והתבוננות על המקרא ועל עצמנו גם יחד.
הנביא מלאכי, החותם על פי המסורת את תקופת הנבואה, קורא: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי". ניתן לפרש קריאה זו כהצבת חלופה לעולם הנבואי בהיעדרו, בדמות לימוד התורה. ואולם אפשר להבין אותה גם אחרת: מלאכי קורא ללמוד תורה בדרך שבה מקשיבים לנביא. בגישה זו, פרשנות התורה נועדה להיות עבורנו "דבר ה׳ לכאן ועכשיו". לא רק במובן הכללי של שמירת תורה ומצוות, אלא גם במובן הפרטי של התייחסות למאורעות היסטוריים ולשאלה כיצד לנהוג בצמתים אלו. כך נוהג הרב מדן, כפי שהוא ממשיך וכותב בהקדמה: "מוטלת עלינו המשימה לעיין היטב בדברי הנביאים לאור רקעם ההיסטורי, המדיני, הצבאי, הכלכלי והחברתי, ולנסות להבין מה הם היו אומרים היום".
אכן, יש גם סכנה במתודה המבקשת להכריע כיצד לנהוג בסיטואציה היסטורית מתוך תחושה של קיום נבואי של דבר ה׳, ואולם סכנה זו מתמתנת, ואולי אף מתהפכת, כאשר תודעה זו מלווה בענווה, ובהכרה ברורה באפשרות הטעות. הרב מדן מנסח זאת במפורש:
קיימת סכנה גדולה בדברינו, סכנה של טעות בפירוש דבר ה' הקיים היום, שמא לא כיוונו היטב בהשוואת מצבנו לזה שהנביאים דיברו בו, וממילא אנו מחטיאים את דבר ה' אלינו ונמצא שכרנו יוצא אלף מונים בהפסדנו. ויותר מכך, אם חלילה ננצל את דבר ה' כדי לתקוף את יריבינו האישיים או את יריבינו בהשקפת עולם, בלא לראות בו ביקורת בעיקר כלפי עצמנו, יהיה הפסדנו גדול עוד יותר. לכן תמיד נוסיף לדברינו את הספק שמא אנו טועים, ולעולם נטה את הספק לביקורת כלפי עצמנו. אולם אין בחשש זה מפני טעות בהבנתנו את דבר ה', כדי לפטור אותנו מניסיון אמיתי שאינו נוגע בדבר, ניסיון לשם שמיים לכוון לדבר ה' הדובר אלינו דרך האירועים, שהרי אם איננו נביאים, ישראל בני נביאים הם.
השילוב בין התייחסות אקטואלית תנ"כית להתרחשות הריאלית, מתוך להט דתי ותודעה נבואית, לצד ענווה עקרונית המטה את עיקר הביקורת פנימה, הוא אחד מסימני ההיכר של דרכו הפרשנית של הרב מדן, וכפי שפתחתי – גם של הנהגת חייו.
בית קברות לתינוקות
המתודולוגיה המרכזית בדרך זו היא, אם כן, העשרה ומילוי של תמונת הריאליה. פעמים רבות, אולי ברוב המקרים, המקרא מותיר חלל וממעט בתיאור הרקע וההקשר. לצורך מילוי חלל זה נעזר הרב מדן בשלושה כלים מרכזיים: חז"ל, המחקר ו"הכוח המדמה".
מדרשי חז״ל עוסקים לא אחת בהשלמת מה שהמקרא מחסיר. הרב מדן נעזר במדרשים תדיר, ומבקש לאתר להם סימוכין בכתובים, תוך אינטגרציה מאלפת בין פשט לדרש: לולא הדרש, לא היינו מגיעים אל הסיפור ואל המחשבות והרגשות הכמוסים של הדמויות; אך משעה שהדרש נדרש – ניתן, פעמים רבות, לזהות את עקבותיו גם בפשט.
כך, למשל, בפירושו לסיפור שמשון (הפטרת פרשת נשא), מסביר הרב מדן את טפלותו של מנוח ביחס לאשתו על סמך פסיקתא, שממנה הוא מדייק תובנה היסטורית ביחס לפערי הגיל בזוגיות בעת העתיקה; ועל סמך הגמרא בבבא בתרא, הקובעת ששֵם אימו של שמשון היה צללפונית, ובצירוף ייחוס השם בדברי הימים לשבט יהודה, הוא מציע שמנוח, בן שבט דן, נספח לנחלת יהודה ונישא לבת יהודה, ומכאן מעמדו הנחות.
דוגמה נוספת מצויה בהסברו לתפילת חנה (הפטרת היום הראשון של ראש השנה), ביחס לכינוי "ה׳ צבאות", המופיע בתנ"ך לראשונה בפרק זה. על פי הרב מדן, חנה מתפללת גם על הנשים ה"צובאות" על המשכן שאיבדו את תומתן בשילה בשל חטאי בני עלי.
שנית, לרב מדן יד ורגל במחקר המודרני – הארכיאולוגי, התרבותי וההיסטורי – ולעיתים הוא משלים את החסר באמצעות ממצאי ומסקנות המחקר. כך, למשל, בהסברו להצעתו הקשה של שלמה במשפט הזונות (הפטרת מקץ), הוא מזכיר ממצא ארכיאולוגי בשערי אשקלון – בית קברות עתיק ובו כמאה ועשרים תינוקות שהומתו סמוך לשוק הזונות העתיק – ומתאר מנהגים מקבילים בעולם העתיק, כגון בספרטה, להיפטר מילדים בלתי־רצויים. דוגמה נוספת: כאשר מנסים להבין מיהי הדמות ש"העיר ה׳ ממזרח" בנבואת ישעיהו (הפטרת לך־לך), הבנת הרקע ההיסטורי של כיבושי כורש, מדיניותו הפלורליסטית ותנודות הכוח הבין־אימפריאליות, מאפשרת להציע זיהוי היסטורי־ריאלי לדמות המדוברת ולפועלה.
ומכאן לכוח המדמה: ממש כפי שהנבואה עצמה מפעילה דמיון מכוון, כך גם פרשנותו של הרב מדן עשירה בכוח המדמה – היכולת לצייר תמונה מלאה, ולהיכנס למחשבותיה ולליבה של הדמות. ידו של הרב מדן רב לה בכוח המדמה, לרוב באופן משכנע ומרשים (ולעיתים – כתכונתו של דמיון – באופן מעט מפליג). כך, למשל, בהפטרת שמיני, בתארו את הרקע הנפשי ללעגה של מיכל בת שאול לדוד: לאחר שמיכל הצילה את דוד מידי שאול אביה, הפקיע שאול את קידושיה ומסרה לפלטי בן ליש. הרב מדן מציע שייתכן שכאשר הוחזרה מיכל לדוד בידי אבנר, הייתה קשורה כבר בנפשה לפלטי בן ליש, ושבה לדוד "ללא אהבה".
דוגמה נוספת מצויה בהפטרת בהר, כשהוא מבקש לנמק את דברי חז״ל על השמטת התואר "נורא" מתפילתו של ירמיהו. הרב מדן מצייר את מראה הסוללות שירמיהו מתאר, הבאות אל העיר ללוכדה; כיצד עבדים יהודים שנשבו על ידי נבוכדנאצר בלכיש ובעזקה, מונחים תחת החומה לבניית הסוללות ולספיגת המים והשמן הרותחים והזפת ששופכים מלמעלה מגיני העיר; וכאשר אלה מתים – אחרים מונחים תחתם. לשיטתו, מראה מחריד זה הוא הרקע לזעקה שחז"ל שמים בפיו של ירמיהו: "איה נוראותיו".
הפוסע בעקבות פירושו של הרב מדן עובר מסע במנהרת הזמן: דרך ההפטרה אל הנביא, זמנו, וההתרחשות שהקיפה את עם ישראל ואת סביבתו; אל הדרמות האנושיות, מערכות היחסים, המחשבות והרגשות; אל הפוליטיקה והקשרים; אל הבהירות של דבר ה' המנהירה את המציאות המדוברת. ומשם בחזרה אלינו, לשנת תשפ"ו בארץ ישראל: כאשר קולו של הנביא, ודבר ה׳ המושם בפיו, עושים עימנו את הדרך חזרה ומתלבשים בלבוש ריאלי ואקטואלי, מרגש ומטלטל כאחד.