ברשימת הביקורת שפורסמה כאן בשבוע שעבר על ספרי "שיעורים בהתנהגות", סיפר ארז לוזון כי בנעוריו קיבל מספרנית בית הספר תפקיד רב־אחריות, להחליט אילו מבין הספרים החדשים ראויים לספרייה של מוסד ממלכתי־דתי מכובד. "לו הספר הזה היה מגיע אז לידיי, לא הייתי מאשר להכניס אותו לספרייה", כתב לוזון בנוגע לספרי. וזאת מדוע? לדבריו, בעיקר משום "שהמחבר אינו מצליח להתאפק ודוחף מילים גסות, תיאורי אברי גוף וסיטואציות מיניות כמעט בכל פסקה".
מזל שספר התנ"ך לא הגיע לידיו של המבקר. מי יודע כמה סיפורים מעוררי אי־נחת היו מצונזרים או מושמטים ממנו לחלוטין, ממעשה דינה ועד אונס בת שבע. אך אין לי כוונה להגן על ספרי; להפך, אני שמח שהוא עומד למבחן ולדיון. אני מבקש לכתוב על ספרות, על ההסלמה באלימות הגלויה והסמויה בישראל, ועל תהליך ההתברגנות העגום של הציונות הדתית.
הביקורת של ארז לוזון
נראה שהמבקר מבקש ספרות נקייה ואסתטית, כזו שאינה מעוררת "רוויה וגועל", ושאינה מעוררת "רתיעה שמקשה על קריאה רציפה". אלא שספרות תקינה פוליטית היא ספרות משעממת. ספרות נקייה מקללות וגסויות היא אולי נעימה יותר לקריאה, אך האם אין מהותן של הספרות והאמנות להפגיש אותנו עם הקשה, המורכב, האחר?
הכי מעניין
אמנות אינה בהכרח אסתטית. היא מתארת את המציאות, על רבדיה השונים. היא איננה מתעלמת מהכיעור והאלימות החברתית, מהקלות שבה מתגלים בחיינו שיאים של יופי עוצר נשימה לצד תהומות של צער ואכזריות, רוע וחמלה המשמשים בערבוביה.
בשנת 1917 שלח מרסל דושאן, האמן הצרפתי־אמריקאי, משתנה ציבורית לתערוכה שהתקיימה בגלריה "גרנד סנטרל" בניו־יורק. יוזמי התערוכה נבוכו, הזדעזעו, צקצקו, ולבסוף הציבו את המשתנה מאחורי וילון. כאשר דושאן בחר במשתנה כיצירת אמנות, הוא הגדיר את האמנות כאמירה נוקבת, לא כאסתטיקה. המציאות בשלהי מלחמת העולם הראשונה הייתה כאוטית, ויצירתו בהחלט שיקפה את המציאות המחורבנת דאז. ובישראל?
המציאות בישראל הולכת ונעשית ברוטלית, אבל אנחנו מצקצקים בבהלה למראה קללות ומילים גסות בספר. מילא הגזענות, הנשק שנפוץ כאן כמו האבק הישראלי בראשית האביב, והאנשים שנרצחים מדי יום ברחובות; מילא נשים שמודרות ותלמידים שאינם מתקבלים למוסדות חינוך כי סבם שכבר נפטר לפני שנים הגיע ממרוקו ולא מפולין (רק השבוע הפילה הכנסת חוק שאוסר אפליה על רקע מוצא במערכת החינוך) – אבל קללות וביטויי מין? לא בבית ספרנו. כשהמציאות מעודדת הדרה, אלימות וגזענות, הספרות והאמנות אמורות לשקף במדויק את התהום החברתי שבה אנו מצויים, לתאר את הכיעור לפרטיו כדי שנזדעזע.
הבורגנות אינה נחרדת מהמציאות, היא הרי חיה בבועה של נוחות ורווחה כלכלית. הבורגנות נחרדת מתיאור המציאות, מהנכחה של החוץ האכזר והקשה כאן בפנים, על במת התיאטרון הממוזג או בין דפי הספר. הציונות הדתית של ימינו, כך נראה, כבר איננה תנועה חתרנית המאתגרת את המיינסטרים. היא הבורגנות המודרנית, האליטה החדשה, היא המיינסטרים. וככזו היא מצקצקת, עוצמת עיניים, מזדעזעת מחוסר תקינות פוליטית, ובעיקר רוצה שילטפו אותה ויספרו כמה טובים ומוצלחים אנחנו, כמה גבורה התגלתה בדור הניצחון שחינכנו, בזכות כל הערכים הטובים והנכונים שלנו.
דיבור ערכי הוא דיבור מסמא. אנחנו נוטים להסביר את המניעים לפעולות שלנו במניעים ערכיים, וכך מעלימים אינטרסים וכוונות אמיתיות. מלחמות על קרקע מאפיינות עמים שונים, אבל אנחנו מדמיינים שהמאבק שלנו אינו עוד מאבק לאומי על קרקע, אלא מימוש ערכים של ארץ ישראל השלמה. גזענות נשמעת רע, המונח "טוהר הגזע" מזעזע, אבל אותם רעיונות במסווה ערכי של "סגולת ישראל" נשמעים טוב כל־כך.
אם הציונות הדתית רוצה להנהיג באמת, עליה להיישיר מבט אל האתגרים והכאבים בחברה שלנו, ולהציע חזון שכולל את כולם ולא מתעלם מאף קבוצה, כולל הערבים, ושלא משאיר לאלוהים לעשות את העבודה ולחולל ניסים וגאולה. הנהגה מחייבת התבוננות נכוחה, ולא צקצוק ומבוכה.
שגיא כהן הוא מנהל בית הספר התיכון רנה קסין בירושלים
גסות היא לא בהכרח אמנות
ארז לוזון משיב:
שמחתי לקרוא את תגובתו של שגיא כהן לביקורתי על ספרו. אבחר שלא להיגרר לאמירותיו הכלליות על הציבור הדתי, על הבורגנות ועל תפקידיו המדומיינים של המגזר. עם חלק מהביקורת החברתית שכהן מעלה אני אף מסכים, ואולם חלקים אחרים בדבריו לוקים לטעמי באותם סטריאוטיפים שטוחים שבהם השתמש גם בספרו. בדבריי אבקש להתמקד בשאלה העקרונית: תקינות פוליטית ואמנות לא אסתטית.
הספר האהוב עליי ביותר, ובעיניי היצירה המרשימה ביותר בספרות העברית בעשורים האחרונים, הוא ״הבית אשר נחרב״ מאת ראובן נמדר (גילוי נאות: לאחר קריאתו אף התפתחה ביני ובין המחבר ידידות שאני מוקיר מאוד). במרכז הספר ניצבת דמותו של אנדרו כהן, פרופסור נערץ לתרבות השוואתית בניו־יורק, ההולך ושוקע בחזיונות מיסטיים ובקריסה פסיכולוגית ותיאולוגית שסוחפת גם את הקורא. זהו ספר רווי תיאורים מפורטים של מיניות וגופניות. צנזור הסצנות הללו היה פוגם ביצירה באופן מהותי.
איני מחפש אמנות סטרילית, חלקה ומרוככת, כמו ציור AI חסר נשמה. ואולם גסות כשלעצמה אינה הופכת יצירה לאמנותית, כפי שהגסות בסרט הישראלי "דיזנגוף 99" אינה הופכת אותו ליצירת מופת.
אבל מדוע להידרש לספרים אחרים? כהן עצמו, בחלקו האחרון של ספרו וכפי שאכן כתבתי בביקורת, מצליח להוכיח שניתן לייצר ספרות נוגעת היודעת לתאר צער, אכזריות ורוע מעוררי מחשבה, מבלי להידרש פעם אחר פעם לתיאור חלקים מסוימים בגופה של המורה אביבה.
אסיים בהרהוריו של פרופסור אנדרו, גיבור ״הבית אשר נחרב״, כשהוא נתקל בשימוש יתר באותיות שם ה׳ המפורש: ״הוא נזכר באופן האובססיבי שבו היו חוקרי מקרא ביקורתיים וארכיאולוגים חדשים חוזרים, בהרצאות ובכנסים, על השם המפורש שוב ושוב, לצורך ושלא לצורך, בקול רם מדי, נשמעים ונראים בשעת מעשה כמו ילדים קטנים שמזעזעים ומרשימים את עצמם כשהם אומרים בקול רם את המילים האסורות הראשונות שלהם".