ויש להם שם מתקני כליאה בכדור הארץ? כן. הם מחזיקים שם שלוש אוכלוסיות: פושעים, חולי נפש, ואת כל הילדים מגיל 3 ועד גיל 18. את הילדים הם משחררים אחר הצהריים, ומחזירים אותם למתקן בבוקר.
את הקטע המבריק הזה כתב ידידי הסטנדאפיסט ובעל ההסכת אורי מלמד, והוא נוהג לשתף אותו בפייסבוק מדי שנה בפתיחת שנת הלימודים. שגיא כהן, מנהל תיכון רנה קסין בירושלים, מכיר היטב את התחושה הרווחת של תסכול וייאוש ממערכת החינוך. כמו בספרו הראשון "כולם נשא הרוח", העוסק בחוויות ילדותו כמי שגדל ביישוב בבנימין ועזב אותו, גם בספרו החדש הוא כותב על עולם המוכר לו באופן אישי. "שיעורים בהתנהגות" הוא סיפור עלילתי המתרחש בין כתליו של בית ספר ישראלי עכשווי, והקריאה בו מעוררת תחושות מנוגדות: לעיתים היא מתסכלת ומכעיסה, ולעיתים, בעיקר בסופו, היא מפתיעה ומלאת תקווה.
כילד ביליתי את רוב שעות שהותי בבית הספר בקריאת ספרים, רוב הזמן מתחת לשולחן בעת השיעורים, אבל היו גם שעות רבות בספריית בית הספר. הספרנית, שזיהתה את היכולת שלי לבלוע ספרים, נתנה לי תפקיד רב אחריות: לקבל את הספרים החדשים ולדון אותם לשבט או לחסד, האם הם ראויים לספרייה של מוסד ממלכתי־דתי מכובד או לא. הזיכרון הזה עלה בי בעוצמה בזמן הקריאה ב"שיעורים בהתנהגות". לו הספר הזה היה מגיע אז לידיי, לא הייתי מאשר להכניס אותו לספרייה.
הכי מעניין
שיעורים בהתנהגות | צילום:
הסיבה לכך נעוצה בשני חלקיו הראשונים, שהתחושה בעת קריאתם מזכירה צפייה בסרט ישראלי משנות השבעים. אלה לא רק הדמויות, המשורטטות בקווים גסים וסטריאוטיפיים, כאשר הימנים מוצגים כגזענים ואלימים, הדתיים כפרימיטיביים והערבים כטובים ותמימים – אלא בעיקר העובדה שהמחבר אינו מצליח להתאפק ודוחף מילים גסות, תיאורי איברי גוף וסיטואציות מיניות כמעט בכל פסקה. החזרתיות מייצרת אפקט של רוויה וגועל, ומעוררת רתיעה שמקשה על קריאה רציפה. הרעש הזה גורם לקורא להחמיץ את הנושא החשוב שהספר עוסק בו.
אחת הדוגמאות המכעיסות לכתיבה הסטריאוטיפית והמגויסת היא תיאור בית הכנסת הקרוי "על שם הלוחם שאול גבריאלי השם יקום דמו". בכוונה בחר המחבר לפתוח את ראשי התיבות המוכרים הי"ד, וכך מנגינת הארס כלפי ההנצחה הזו בולטת בבירור. בכך הוא מבקש להמחיש שיש פה מרקחת של דתיות, גזענות והקרבה מוגזמת, המתאימות לכינוי הציבור הדתי־לאומי כ"אוכלי מוות". אומנם גם הדמויות השמאלניות אינן יוצאות נקיות מביקורת ומהגחכה, אבל ברור לחלוטין שהן הצודקות, והפגם היחיד שלהן הוא חוסר היכולת להתמודד עם הימנים הנוראים הללו.
דמותו של התלמיד אופק, למשל, היא כמעט קריקטורה של כל מה שהסופר מתעב. כהן משדך לו דעות ימניות מוקצנות עד גיחוך, ציצית ושיעורי תורה, שתמיד מופיעים באותה פסקה עם אלימות או מיניות לא תקינה. אופק נע בין קטבים קיצוניים כל־כך, שדמותו חסרת אמינות. השטחיות שבה מתואר אופק משקפת את האופן שבו הספר נוגע בנושאים חברתיים נוספים. רשימת המכולת של הנושאים הכבדים המטופלים ברדידות כוללת סוגיות כמו רווקות מאוחרת, הריון מתרומת זרע, הפצה של חומר מיני ברשתות, לחץ בחינות, אשפוז פסיכיאטרי וגם אנורקסיה וניצול מיני. הם מופיעים כפסקאות אנקדוטליות באמצע הסיפור הגדול, מבלי לקבל עומק אמיתי.
עומס הטפסים
ואף על פי כן, בין הדפים מבליחים כמה רגעים של אמת. המחבר מגיע מתוך המערכת, ואת זאת יכול לזהות כל מי שעבד בין כותלי בית ספר. רק מי שעבד בבית הספר מכיר את העייפות הבלתי נגמרת אחרי כל שיעור ואת הפריקה בחדר המורים, רצוי בעזרת אוכל. רק מי שהיה שם מכיר את המאבק הסיזיפי בוונדליזם חסר התוחלת של התלמידים, שפוגע בעיקר בהם עצמם, ואת השגרה עמוסת הטפסים והבירוקרטיה המוטלת על מנהל בית הספר ולא משאירה לו זמן או קשב לעסוק בחינוך. רק מי שנמצא שעות ארוכות בין הכתלים הללו מכיר גם את תפקידה הקריטי של מזכירה מנוסה וחכמה, שאף בית ספר לא יכול לשרוד בלעדיה, וגם את הדמות הסטריאוטיפית של המפקחת עם הצעיף והמניירות שמבטאות עודף חשיבות עצמית.
בתוך המציאות הזו בולטת אביבה, המורה הרווקה, השמנמנה והאוהבת, שאיננה מצליחה לשלוט בכעסיה או בתשוקה לעוד ביס של מאפה ריחני. היא אולי הדמות היחידה שאפשר לחבב באמת. גם התיאור הנוגע ללב של הקשר בין המנהל שלום לאימו הזקנה סוליקה מצויר באהבה, בצבעים עזים ובטעמים חריפים.
המחבר מגיע מתוך המערכת ומכיר את חולייה | צילום: נתי שוחט, פלאש 90
דמויותיהם של שלום ואביבה הזכירו לי את חברתי הטובה ש', שהייתה מורה מופלאה וסגנית מנהל חרוצה, אבל לא סבלה את המערכת. התלמידים העריצו אותה, אבל אנחנו החברים ראינו אותה קמלה בתוך בית הספר. אחרי התערבות שכללה הרבה פחמימות ריקות במסעדה איטלקית בבאר־שבע, הצלחנו לשכנע אותה לעזוב את בית הספר. היא המשיכה לעסוק בחינוך, אבל לא במסגרת בית־ספרית. גם שלום ואביבה, המורים בסיפור, אוהבים את ההוראה ואת התלמידים, אבל המסגרת שוחקת אותם. הם לא עשויים מהחומר של המורה הוותיק שנאום הפרישה שלו מלווה את הספר, ושיכול היה לשרוד במערכת כל חייו ולהוציא את תסכוליו בפינת העישון ובזריקת הערות ארסיות. אביבה ושלום צריכים למצוא פתרון אחר.
איתותי סגולה
נראה שהספר עצמו עובר תהליך דומה של מציאת המקום המדויק שלו. גם בחלק השלישי נמשכת הבעייתיות של עלילה מפורקת מדי ללא חיבור קוהרנטי בין חלקיה, אבל איכשהו הפעם זה הופך לרצף של סיפורים קצרים מצוינים, הכתובים ביד אמן. הדמויות הכמו־פלקטיות שליוו אותנו לאורך הספר מתמלאות לפתע ונעשות עגולות יותר. ההתמודדות עם הקושי והכאב קיימת, אבל היא מטופלת ברגישות ובאהבה חפה מגסויות או מהטפה פוליטית.
כל "סיפור קצר" כזה עוסק בנושא חשוב ומטפל בו במורכבות מעניינת: הסיפור על הריון לא רצוי משולב יפה עם הריון רצוי מאוד; הסיפור על התמודדות עם אובדן משולב עם הגעה לאיזון; ואפילו הסיפור על העבריינות המתסכלת הופך לסיפור מתח מעורר השראה שלמרות בעיות אמינות הוא מצליח לשכנע (הייתי קורא ספר שלם רק על הסיפור הזה). בחלק הזה כהן מראה לנו שהוא יכול להיות סופר מצוין. כשהוא מרשה לעצמו להשתחרר מהצורך לייצר כל הזמן "איתותי סגולה" (Virtue signalling) המשייכים אותו למחנה הנכון והצודק, ומהדחף להזכיר פעילות מינית כל שני משפטים – הוא מסוגל להוציא מתחת ידיו יצירה ספרותית ראויה ביותר.
"שיעורים בהתנהגות" הוא ספר עם המון פוטנציאל, אבל הוא לא מצליח לממש אותו. עם עוד מאמץ להקפיד על שפה נאותה והתנהגות יפה, ובלי הצורך לעשות רושם על חבריו, הוא יכול להיות תלמיד – סליחה, ספר – מצוין.