לא רק גנרלים: הגיע הזמן לפסיכולוגים בפוליטיקה הישראלית

העיסוק המוגבר בשנים האחרונות בהפרעה הפוסט־טראומטית (PTSD) עשוי ליצור את הרושם שהפרעה זו הייתה נחלת האנושות מאז ומעולם. ואולם כדברי ההיסטוריונים פול לרנר ומרק מיקל, הרעיון שלפיו טראומה עלולה לגרום להפרעה נפשית הוא חדש למדי בפרספקטיבה היסטורית. אף שתולדות האנושות רוויות מלחמות, אסונות ושאר מיני טראומות, רק במאה ה־19 החל תיאור שיטתי בספרות הרפואית של תסמינים קליניים בזיקה לחשיפה לטראומה. תיאורים אלה לא היו אחידים, ובתקופות שונות תוארו תופעות קליניות שונות, שאף זכו לשמות שונים ובהם:

soldier’s heart, railroad spine, shell shock, combat neurosis.

ההפרעה הפוסט־טראומטית הגיחה לאוויר העולם כאבחנה פסיכיאטרית רק בשנת 1980, עם הופעת ה־DSM III – המהדורה השלישית של ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי. סוציולוגים והיסטוריונים הצביעו על כך שהוספת ההפרעה ל"תנ"ך הפסיכיאטרי" לא נבעה מתגלית מדעית פורצת דרך בנוגע למוחם של פוסט־טראומטיים, אלא הייתה תוצר של האקלים הסוציו־פוליטי בארה"ב באותה העת, ובייחוד תסיסה פוליטית בקרב פסיכיאטרים שהתנגדו למלחמת וייטנאם, לצד מאבק ציבורי שניהלו משוחררי המלחמה. עובדה נוספת הממחישה את הדינמיות שמאפיינת את האבחנה של PTSD, לרבות השפעות סוציו־פוליטיות, היא שמאז שנת 1980, הקריטריון המרכזי שעל פיו אירוע מוגדר כטראומטי, משתנה עם כל מהדורה חדשה של ה־DSM.

חרף מחקר אינטנסיבי, טרם נמצאו ממצאים ביולוגיים או מוחיים שמאפיינים באופן מובהק את כל הסובלים מ־PTSD. וכך, גם בגרסה העדכנית של ה־DSM, האבחון אינו מבוסס על קריטריון ביולוגי אלא על תסמיני חוויה מחדש של האירוע הקשה, הימנעויות, ושינויים בחשיבה, ברגשות ובמידת העוררות. מכאן שמטרת הטיפול המרכזית בהפרעה היא הפחתת התסמינים שגורמים לסבל ופוגעים בתפקוד.

חשוב לציין כי רוב האנשים שחווים טראומה לא יפתחו הפרעה פוסט־טראומטית. כמו כן, התגובה לטראומה עשויה להתבטא במגוון אופנים כגון דיכאון, חרדה והתמכרויות, ולאו דווקא בתסמינים פוסט־טראומטיים. בנוסף, ובהקשר של המצב במדינת ישראל מאז שבעה באוקטובר, ההשלכות על נפשם של ישראלים רבים אינן נובעות רק מההשפעות הישירות של האירועים הטראומטיים "הגדולים", אלא גם בעקבות השלכות עקיפות, למשל העומס הנפשי המוגבר על חיילי המילואים ובני משפחותיהם.

בעשורים האחרונים, העיסוק המקצועי סביב התגובה לאירועים טראומטיים התפתח והתרחב מעבר למתן מענה טיפולי. בכלל זה, חקר הגורמים התורמים לבניית חוסן נפשי שימנע התפתחות של הפרעה פוסט־טראומטית, וכן אפיון התנאים שבהם אדם שחווה אירוע טראומטי יוכל לא רק לשרוד או להתגבר על החוויה הקשה, אלא אפילו לצמוח ממנה, להאיר את השעות החשוכות של הלילה, לחולל תהליך של פוטוסינתזה נפשית ולהנביט מהשבר צמיחה פוסט־טראומטית.

יומן מסע

במרחב התרבותי, צמיחה פוסט־טראומטית מתבטאת ביבול מוגבר של ספרות ממוקדת־טראומה. מיד לאחר אירועי שבעה באוקטובר החלו במכון "מפרשים" לחקר והוראת הפסיכותרפיה במכללה האקדמית תל אביב־יפו, לקיים סדרת הרצאות מקוונת שנועדה לאפשר למטפלים ״להרגיש יחד מבין ומתוך השברים, לחלוק מחשבות, לשתף ולהשתתף בחוויות מהעבודה בשטח, ולחוש שיש רקמה מקצועית מחברת״, כפי שנאמר בהקדמת הספר "מבין השברים".

הספר, בעריכת הפסיכולוגים ד״ר בעז שלגי ופרופ׳ שרון זיו־ביימן, מבוסס על הרצאות נבחרות מתוך סדרה זו. בדומה להרצאות, הוא נועד בעיקר לספק לאנשי מקצוע מידע, המשגות תיאורטיות וכלים טיפוליים להתמודדות עם טראומה, בדגש על נקודת מבט פסיכו־דינמית.

מחבר אחד הפרקים בספר הוא הפסיכולוג פרופ' יוסי לוי־בלז, שפרסם לאחרונה, יחד עם העובדת הסוציאלית ד"ר יעל שובל־צוקרמן, את הספר "אחרי כל המדבר הזה: על טראומה, תנועה וצמיחה ממשבר". שני המחברים נטועים באקדמיה ובעולם הקליני, ונטלו חלק בטיפול במתמודדי־נפש בעקבות מלחמת חרבות ברזל.

בבואם להסביר את המוטיבציה לכתיבת הספר, מציינים המחברים כי מאז שבעה באוקטובר רבים בישראל מדברים על הטראומה והאובדן ומתארים תחושות קשות של דיכאון ואבל. "הרגשנו שחשוב כל כך, דווקא עכשיו, לתת פרספקטיבה נוספת על המשבר, לפיה גם בזמנים קשים מאוד יכולה להיות אפשרות של שינוי וצמיחה״ (עמ׳ 120). ניתן לחוש ברצונם הטוב של המחברים לפרוץ מעבר לקירות חדר הטיפול, ולתת השראה ותקווה ל״נחשפי המעגל השלישי״ של האירועים, כלומר כלל תושבי מדינת ישראל.

בלז וצוקרמן מגדירים את חיבורם ״ספר מסע״, שמטרתו להעניק ידע, הבנה וכלים מעשיים לתנועה ממצב של טראומה לצמיחה. הספר מורכב משני חלקים. החלק הראשון והדומיננטי מציג מידע תיאורטי ומעשי על טראומה, חוסן וצמיחה, בשילוב פרקי ראיונות שקיימו המחברים עם אנשי טיפול ומחקר בתחום. החלק השני מורכב מראיונות עם בעלי ניסיון חיים של התמודדות עם משבר וצמיחה ממנו, רובם מתחום היצירה האמנותית.

לספר עיון קלאסי, כמו ״מבין השברים״, יש תבנית מוכרת מבחינת התוכן והסגנון. לעומת זאת, ״ספר מסע״ מאפשר לסטות מחוקי הז׳אנר ולכלול תחנות נוספות, כגון ראיונות. בנוסף, ״ספר מסע״ מתאר תהליך של חיפוש ולמידה תוך כדי תנועה. ככל שתחנות המסע הן מדויקות והתגליות בהן מפתיעות, משמעותיות ומוליכות אותנו למחוזות חדשים, כך מוצדקת הבחירה בכתיבת ״ספר מסע״.

לפיכך, קריאה ביקורתית ב"אחרי כל המדבר הזה" תבחן האם הספר משקף מסע אותנטי; האם הראיונות מעלים תרומה חיונית להשגת תכלית הכתיבה; האם נוצר איחוי מפרה בין השביל המקצועי והשביל החווייתי; והאם התובנות בספר הן פירות המסע או ש״המסע״ הוכוון לעבר תובנות ידועות מראש.

הפרקים שבהם מציגים המחברים ידע תיאורטי ומעשי בהקשר של הצמיחה הפוסט־טראומטית, הם החלקים הטובים יותר בספר. הם מעבירים באופן ממצה מסר מרכזי, שלפיו בקצב הנכון והמתאים לכל אדם, לצד הקושי והמשבר, טראומה עשויה להיות נקודת ציון חיובית בהתפתחות האישית ובסיס לעשייה משמעותית, שלא הייתה באה לעולם אלמלא הטראומה. נראה שהשקפה זו, שהתניעה את תהליך הכתיבה, תואמת את הרקע המקצועי המרשים של המחברים עוד לפני מאורעות שבעה באוקטובר. לכן, לא ברור מהספר מה תרם ״המסע״ למחברים, וממילא מה תרומתו הנוספת לקורא.

במהלך הקריאה מתקבלת התחושה שתחנות המסע, דהיינו הראיונות, נועדו להוכיח את מה שידעו המחברים מראש וכבר סיפרו לקורא בטקסט שקדם לראיונות. כהערה כללית אציין שבעידן של נגישות להסכתים, צריכה להיות הצדקה ברורה לערך המוסף של העלאה בכתב של ראיונות שנערכו בעל פה ובשפה העברית, ולהצגתם במסגרת ספר עיון. יוצאים מן הכלל הם הראיונות עם הפרופסורים האמריקאים ג׳ורג׳ בונאנו וריצ׳רד טדסקי, מומחים עולמיים בתחומים שהספר עוסק בהם. מלבד שיעור קומתם המובהק, העובדה שהריאיון עימם נערך באנגלית מצדיקה את פרסומם בשפה העברית. מעבר לכך, בראיונות אלה המרואיין הוא במרכז. לעומת זאת, בחלק מהראיונות האחרים עם אנשי המקצוע, הפער בין המראיינים למרואיין פחות בולט, והצביון דומה יותר לשיח בין קולגות שהופך את המראיינים עצמם לתחנה ב"מסע".

יש גם חלקים ב״מסע״ שנחווים כשוטטות, והראיונות לעיתים מפוזרים מדי. נקודה זו בולטת במיוחד בהקשר של אזכור המונח ״פוסט־טראומה״ בספר, שמשמש הן ביחס להתמודדות עם מאורעות חיים קשים, והן ביחס להסתמנות הקלינית של הפרעה פוסט־טראומטית. הגבול בין שתי המשמעויות לרוב מטושטש. עבור קורא לא־מקצועי, עשוי להיווצר חוסר בהירות בנוגע למושג מרכזי בספר.

עריכה מהודקת יותר הייתה מקלה על עיכול תוכן הראיונות. גם אם בעת היציאה למסע, הכיוון והיעד לא היו ברורים עד הסוף, כפי שצוין בהקדמה, נראה שבנקודת הסיום, במסגרת העריכה, היה מקום להציג לקורא מסלול מעובד ומזוקק יותר. דוגמה בולטת לחסר בעריכה קשורה לחזרתיות על תכנים, כגון מחקרים וחוויות אישיות שהמחברים מעלים בפני מרואיינים שונים. אומנם בעת קיום הראיונות ניתן להבין מדוע המראיינים נדרשו לחזור על תכנים דומים בפני מרואיינים שונים, אולם בשלב העריכה היה מועיל לחסוך מהקורא מידע שהוא כבר נחשף אליו, ולהקל את העומס הטקסטואלי.

התוצאה המצטברת היא שחלק מתחנות המסע עשויות להיחוות כהעמסת־יתר של המסר, החשוב כשלעצמו, שהמחברים ביקשו להעביר. נראה כי המחברים היו משיגים את המטרה הראויה שהציבו לעצמם באופן מיטבי לו היו מוותרים על כתיבת הספר במתכונתו הנוכחית, כ״ספר מסע״ שתחנותיו הן ראיונות, ומציגים את חוכמתם וניסיונם במסגרת ספר עיון קלאסי, ששם במוקד עיונו את הצמיחה הפוסט־טראומטית.

צמצום שדה הראייה

בחלק האחרון של סקירתי אני מבקש להציע נקודת מבט רחבה יותר. בני אדם חוו טראומות ותסמינים פוסט־טראומטיים, ואף צמחו בעקבות טראומה, הרבה לפני שפסיכיאטרים ופסיכולוגים חקרו את התופעות הללו ונתנו להן שמות. לאורך רוב ההיסטוריה, התגובה האנושית לאירועים טראומטיים, כולל טראומה קולקטיבית, לא הייתה במרחב הפסיכולוגי. נוכח הדומיננטיות של החשיבה והשפה הפסיכיאטרית־פסיכולוגית בעשורים האחרונים, נראה שטראומה קולקטיבית עוברת תהליך חברתי־תרבותי של מדיקליזציה ופסיכולוגיזציה, שבמסגרתו ההמשגה והתגובה לטראומה מנוקזים אוטומטית לפתחה של מערכת בריאות הנפש.

ואולם טראומה קולקטיבית, כמו זו שעברה החברה בישראל החל מהשבעה באוקטובר, היא הרבה מעבר לאירוע רב נפגעים שסובלים מהפרעה נפשית. התמקדות בסבל הנפשי של הפרט בתגובה לטראומה, עם כל חשיבותה – וגם אם ישנם הרבה פרטים כאלה – עלולה לצמצם את שדה הראייה ולבוא על חשבון התבוננות רחבה יותר בהיבטים החברתיים, החינוכיים, הכלכליים והפוליטיים שקשורים בטראומה קולקטיבית, הן ביחס להבנת מנגנון התהוותה והן בנוגע לאמצעי ההתמודדות והתיקון הנדרשים. המענה שחברה פוסט־טראומטית זקוקה לו הוא רב־מערכתי, כזה שחורג בהרבה מהמרחב הטיפולי. נדרשת נקודת מבט פוסט־פוסט־טראומטית, שחוזרת אחורה במידה מסוימת לעידן הפרה־פסיכולוגי, שבמסגרתו אירועים טראומטיים נחווים ונבחנים מנקודת מבט חברתית־תרבותית רחבה.

הנה דוגמה להצעה מעשית להתבוננות פוסט־פוסט־טראומטית, שבמסגרתה המושג צמיחה פוסט־טראומטית מיושם במרחב החברתי־פוליטי: המפגש הנצחי של מדינת ישראל עם מלחמות הוביל לתפיסה רווחת שלפיה הפוליטיקה הישראלית זקוקה לגנרלים. ואולם תכונות שהולמות מערכת שבנויה בעיקר למלחמה עם אויב חיצוני – כגון כוחנות, צורך בשליטה, וסמכותיות היררכית – עשויות להיות לרועץ בעיצוב שיח פוליטי־אזרחי פנימי.

אירועי שבעה באוקטובר והאקלים החברתי־פוליטי הטראומטי שקדם להם, מצמיחים תובנה פוסט־טראומטית שלפיה למדינת ישראל דרושים בעת הזאת גם מנהיגים פוליטיים שיודעים לאחות שברים ולרפא את פצעי המלחמות, הפנימיות והחיצוניות. נקודת המבט החומלת, האנושית והמכילה שמאפיינת אנשי טיפול אמיתיים – שרבים מהם נרתמו בהתנדבות לטיפול בנפגעי הנפש הרבים מאז 7 באוקטובר – עשויה להיות גורם מפתח בהובלת מדינת ישראל לצמיחה פוסט־טראומטית.

זו העת לפרוץ את קירות חדר הטיפול ולתרגם את בשורת הצמיחה הפוסט־טראומטית לעשייה פוליטית. בניסוח פסיכולוגי, זוהי קריאה לאנשי טיפול אמיתיים, בלב ובנפש, להיות שותפים פעילים בעיצוב מחדש של הסופר־אגו הקולקטיבי של הפוליטיקה והחברה הישראלית. אל תסתפקו בקתרזיס של העלאת מזור לפרט הסובל, עם כל החשיבות של מעשה טיפולי זה. תהיה זו בשורה של ממש אם במפלגה שאבחר בה, וגם במפלגות שלעולם לא אבחר בהן, יהיו כמה שיותר אנשי טיפול, שמכוח זהותם המקצועית יצליחו להאיר את החושך של הלילה הפוליטי. מדינת ישראל תהיה טובה יותר אם תנוהל בידי אנשים שיטמיעו בה את הדחף והעמדה הטיפולית כשהיא בתפארתה, בהתאם למתואר בספרים שנסקרו במאמר זה.

ד"ר עזגד גולד הוא פסיכיאטר ודוקטור לפילוסופיה