צוואות השבטים ותוספות למגילת אסתר: הספרים שירדו בעריכה מהתנ"ך

יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד חוֹרֵשׁ רָעָה מְפֻזָּר בֵּין כָּל מִשְׁפְּחוֹת תֵּבֵל וּבְחֻקָּיו יִבָּדֵל מִכָּל הָעַמִּים וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ יַזְנִיחַ תָּמִיד לְבַל יִכּוֹן מִשְׁטַר הַמֶּמְשָׁלָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ נְכַלְכְּלֵהוּ בְּלִי דֹּפִי.

הפסוק הזה נשמע לכם מוכר, משום שהוא אכן מזכיר מאוד את הפסוק המפורסם ממגילת אסתר: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם". אך הפעם לא מדובר בהמצאה של ג'י־פי־טי לאחר שביקשתם ממנו לשלוף פסוק אקראי מהתנ"ך והוא שוב עשה בו כבשלו, אלא בציטוט אותנטי ועתיק מתוך התוספת השנייה למגילת אסתר, שהיא חלק מספר חיצוני בשם "תוספות למגילת אסתר".

לאחרונה ראו אור מחדש, בשני כרכים, "הספרים החיצונים" שערך לפני תשעים שנה אברהם כהנא, חוקר יהדות המקרא. כהנא יצר את הקודקס הראשון בעברית של אותם ספרים שרבי עקיבא הכריז כי לקוראים בהם "אין להם חלק לעולם הבא".

כבר בראשית הדברים צריך לומר באופן ברור: אין באמת חיה כזאת, "קודקס הספרים החיצוניים". מדובר באוסף גמיש למדי שכולל עשרות רבות של טקסטים באורכים משתנים – מאיגרות והשלמות קצרות לספרי התנ"ך ועד ספרים ארוכים ועצמאיים, שהמשותף לכולם הוא כתיבתם בתוך טווח זמן היסטורי בן ארבע מאות שנה – מהמאה השלישית לפני הספירה ועד המאה הראשונה לספירה. פרק הזמן הזה כולל אירועים מכריעים בתולדות העם היהודי: ימי בית שני, חורבן וגלות, תחילתה של הנצרות וקביעת הקאנון התנכ"י שאימץ לתוכו את עשרים וארבעה הספרים המוכרים לנו עד היום. אלא שבעולם הנוצרי – שזה עתה נולד, ושעדיין היה קשור בעבותות לשורשיו היהודיים – התייחסו לקודקס המקודש אחרת לגמרי. שם התקבלה חלוקה של ברית ישנה, ברית חדשה, וכתבים שנמצאים "בין הבריתות".

לאותם ספרים וכתבים, להלן הספרים החיצוניים, נוספה חלוקה פנימית שלמעשה מחלקת אותם לשניים: כתבים אפוקריפיים ("אפוקריפה" משמעותה גניזה) – אלה שהתקדשו בכנסיות השונות; וכתבים פסאודו־אפיגרפיים, הכוללים את מה שלא התקדש. גם החלוקה הזו תלויה לעיתים במסורות כנסייתיות שונות, אולם ניתן לומר כי הקבוצה הראשונה – המתבססת על החיבור "חזון עזרא", שבו מוזכרים שבעים ספרים גנוזים שהתגלו לעזרא – היא יציבה ותחומה יחסית, וכוללת כיום קבוצה ידועה של שלושה־עשר ספרים ובהם טוביה, יהודית, תוספות למגילת אסתר, מקבים א' וב' וספר בן־סירא – שהוא הספר החיצוני היחיד שמצוטט בתלמוד. הקבוצה השנייה גדולה הרבה יותר, וכוללת אוסף גדול של חיבורים המיוחסים למחבר קדמון מתקופת המקרא, דוגמת "צוואת משה", "חזון עזרא", "מזמורי שלמה" ו"צוואות השבטים".

סיפורם של המפסידים

במשך מאות שנים נותרו הספרים החיצוניים בערפל, ספונים במרתפי הכנסיות כאבן שכמעט אין לה הופכין. מלבד אזכורים בודדים פה ושם, הם נשכחו מהתודעה הלאומית. כפי שמתאר פרופ' ישי רוזן־צבי בהקדמתו למהדורה הנוכחית, בין הבודדים שניסו לעשות סדר היו יצחק זקיל פרענקל, מלומד יהודי גרמני שבשנת 1830 הוציא לאור, תחת הכותרת "כתובים אחרונים", תרגום של הכתבים שהשתמרו ביוונית; והחוקר האירי רוברט צ'רלס, שבסוף המאה ה־19 יצר אסופה של הספרים החיצוניים, תוך חלוקה לאפוקריפיים ולפסאודו־אפיגרפיים.

כאן אנו מגיעים לאברהם כהנא, שב־1936 פרסם בעידודו של חיים נחמן ביאליק אסופה ראשונה מתורגמת לעברית. האסופה של כהנא זהה לזו של צ'רלס, למעט חיבור אחד בשם "האפוקליפסה של ישעיהו", שכהנא בחר להשמיט. כהנא רתם למלאכת תרגום הספרים את מיטב החוקרים העבריים של אותה תקופה, שאף כתבו הקדמות לכל ספר שתרגמו.

מאז חלפו כאמור תשעים שנה. וכך, שני הכרכים עבי הכרס שהנפיקה לאחרונה הוצאת כרמל מספקים חוויה היסטורית רב־שכבתית יוצאת דופן. השכבה האחת היא הכתבים עצמם. אפשר וצריך לדון בשאלה – שקולמוסים רבים נשתברו עליה – האם מדובר בכלל ביצירות יהודיות שנכתבו בעברית או בארמית וגויסו בידי הנצרות, או שמא ניתן להצביע לפחות על חלקן כיצירות נוצריות. כך או כך, אין ספק שמדובר בטקסטים שהם אוצר היסטורי ותרבותי שבמשך שנים רבות היה חבוי מעין הקורא העברי.

מקבים א' הוא אולי הפרזנטור הטוב ביותר כדי להמחיש את חשיבותם ההיסטורית של הספרים החיצוניים. ספר זה הוא המקור העיקרי, ובמידה רבה אף היחיד, בכל הנוגע למרד החשמונאים ולקרבות המכבים ביוונים. בפרק הרביעי שלו מתואר ייסודו של חג החנוכה עם טיהור המקדש בירושלים, ויוסף בן מתתיהו השתמש בספר הזה כשכתב את "קדמוניות היהודים".

גם ספרים חיצוניים אחרים, שאינם מתארים ומתעדים היסטוריה הלכה למעשה, שופכים אור על התפתחותה של היהדות באחת התקופות הדרמטיות שלה. בין השורות אפשר לזהות את מלחמות הנרטיבים, את המאבקים סביב השאלה מי יספר את הסיפור, ואת הגרסאות שנוצחו והודרו. אכן, במידה רבה מדובר בסיפורם של המפסידים, אלה שנותרו בחוץ. שלא כמו המשניות החיצוניות, ה"ברייתות" – שלא נכנסו לקודקס המשנה אבל כן נחשבו לחלק מהמסורת והאמוראים עשו בהן שימוש תדיר – הספרים החיצוניים זכו לכתף יהודית קרה מאוד, כפי שראינו למשל בדברי רבי עקיבא.

הקומה הבאה

כאן אנו מגיעים לשכבה השנייה, ובעקבותיה לשלישית שעדיין לא באה לעולם: טוב עשה אברהם כהנא לפני תשעים שנה, כאשר במסגרת התחייה העברית והציונית החליט להעלות מתהום הנשייה את הספרים החיצונים, לתרגמם לעברית ולספח אותם שוב לחלקת עמנו המתעורר. עם זאת, כאשר אנו בוחנים את עבודתו בהווה, קשה להתעלם מפגמיה שחלקם נובעים מתנאים היסטוריים נתונים, וחלקם משיטות עבודה מחקריות שהשתנו מאז בתכלית. בהקשר של תנאים היסטוריים, חִשבו למשל על אירוע מהפכני כמו חשיפת מגילות קומראן, קצת יותר מעשור אחרי צאתה לאור של האסופה. גילוי המגילות הוסיף ידע רב על הספרים החיצוניים, והפך את האסופה החלוצית של כהנא לארכאית ולא מעודכנת. ובהקשר של שיטות עבודה שכבר אינן מקובלות, נזכיר את החופש הרב שכהנא נטל לעצמו כאשר ניכש פסוקים ומילים שנראו לו נוצריים מדי, וכן את אופי התרגום שמנסה לשחזר את האופי המקראי באופן שבמקרים רבים חוטא למקור הלא־מקראי ביוונית.

כשמדובר במהדורה בת תשעים שנה, שמלבד הקדמה עכשווית ומאירת עיניים היא צילום של אותה מהדורה מאז, עם הגופנים והעיצוב שאפיינו ספרים מאותה תקופה, יש בכך מחווה היסטורית לספרות שהייתה ואינה עוד. ולא רק במובן הטכני של צורת האותיות ושיטת הדפוס, אלא גם בסגנון. הנה משפט הפתיחה של אברהם כהנא, בהקדמתו לאסופה שיצר: "יום שמחת לבנו הוא היום הזה: בו חוזרת אל מחננו תקופת ספרות תמימה וגדולה במניין ובמעלת חשיבות. אלפי שנים נידחה הייתה לבין מחנות של נוכרים. דורש לא היה לה בקרבנו...". קחו קורא ישראלי בשנות העשרים לחייו והַקריאו לו את המשפט הזה ואז משפט מאחד הספרים החיצונים. ספק אם הוא ידע לומר מי המוקדם מבין השניים ומי המאוחר.

אכן יום שמחת לבנו הוא, וכדאית האסופה הנאה הזו לשהות על מדפיו של כל שוחר ספרות, תרבות, היסטוריה ויהדות באשר הוא. ואולם הוצאתה לאור של האסופה הזו צריכה להיות כרוכה בהבנה שהמשימה לא הושלמה, למעשה היא רק נעצרה באמצע הדרך. השמחה על הוצאת הספרים המחודשת צריכה להביא לבנייתה של הקומה הבאה, שבלעדיה יישארו הספרים הללו בבחינת "חיצוניים" תרבותית, לא רק קאנונית.

האסופה שלפנינו צריכה לשמש זרז, אפילו תביעה, מגופי המחקר האוניברסיטאיים, ממשרד התרבות ושאר המוסדות האמונים על שימור ההיסטוריה הרוחנית והתרבותית של עם ישראל: אל תסתפקו בשימור הארכיוני ובפעולות הוקרה לעבר. הגיעה השעה להקים את "המפעל הלאומי לתרגום ומחקר הספרות החיצונית". יש צורך בתרגום עכשווי, רענן ומדויק לעברית של כל הספרים החיצוניים הקיימים לפנינו. מלבד יוזמות עכשוויות ופזורות, רוב התרגומים שבידינו נכתבו בעברית של ראשית המאה הקודמת – שפה שהיא אומנם יפהפייה, אך גם נושאת עימה ארכאיות מכוונת שמנסה להתחפש למקרא ולחקות אותו. תרגום חדש כזה אינו רק צורך טכני; זו פעולה של החייאה לאומית. הוא יאפשר לדרמות של ספר חנוך, לצוואות השבטים ולחזונות האפוקליפטיים השונים לדבר בעברית שמצד אחד היא נאמנה למקור, ומצד שני חיה בפינו כיום כפי שהייתה בפי כותביה המקוריים סביב ימי בית שני.

לצד התרגום, הפרויקט החדש צריך לכלול הקדמות וביאורים חדשים ועדכניים לכל ספר, ממיטב החוקרים. מאז ימיו של אברהם כהנא השתנה עולם המחקר מקצה לקצה. גילוי מגילות מדבר יהודה סיפק לנו כאמור הצצה חסרת תקדים אל חלק מהטקסטים הללו בשפתם המקורית (או קרוב אליה), והאיר באור חדש את הקשרים שבין הזרמים השונים ביהדות המוקדמת. אנו יודעים היום הרבה יותר על האינטראקציה בין היהדות לתרבות ההלניסטית, על השורשים היהודיים העמוקים של טקסטים שבעבר נחשדו כ"נוצריים", ועל המבנים הספרותיים המורכבים של הספרות האפוקליפטית. הנגשת הספרות הזו לציבור הישראלי מחייבת תשתית מחקרית עדכנית שתתווך את המורכבות הזו בשפה בהירה, תסביר את ההקשר ההיסטורי והתיאולוגי של כל חיבור, ותהפוך אותו מחומר ארכיוני לספרות חיה ורלוונטית.

רובם ככולם של הספרים הללו נכתבו כאן, על אדמת ארץ ישראל, בלב הסערות שעיצבו את דמותנו. הם נכתבו בידי יהודים שחיו, חלמו ונלחמו במקומות שבהם אנו דורכים היום – בירושלים, בגליל, ביהודה, בשומרון ובשאר נחלות אבותינו. העובדה שחלק מהם נשתמרו רק בשפות זרות כמו יוונית או ניבים שונים של ארמית, היא חלל היסטורי שיש למלא באמצעות תרגום עברי מודרני.

הוצאת כרמל פתחה את הדלת והזמינה אותנו להיכנס; כעת מוטל עלינו לאייש את הבית הזה בתוכן עדכני, ולהשיב את הבנים האובדים של ארון הספרים היהודי אל מדף הספרים של העם היושב בציון. רק כך נוכל להבטיח שהספרים הללו ימשיכו להיות "חיצוניים" לתנ"ך ולקאנון, אבל במקביל גם חלק אורגני מזהותנו התרבותית המתחדשת בארץ ישראל.