חלל הוא היעדר חומר, חלל ריק ופנוי. חללי המלחמות מותירים אחריהם חללים אדירים בלב המשפחות, שלעד יבקשו להתמלא. ספר הביכורים של ערן שאשא־עברון מפגיש אותנו עם החלל העמוק הזה שנקרע בחייו של גיבור הספר, יונתן, כאשר בגיל תשע אביו נהרג בלבנון. אימו אינה מסוגלת להישאר בארץ ועוברת עם יונתן ואחותו ללונדון. יונתן לא מפסיק לחשוב על אביו, ומבטיח לעצמו שיחזור למקום שבו נפל. הוא חוזר ארצה בסוף התיכון, מתגורר אצל סבתו ומתגייס בעצמו לחיל השריון, בשאיפה להיות מוצב במקום הקרב ההוא.
בטירונות מצהיר יונתן שהוא מתפלל, ומנצל את הזמן כדי לשבת בבית הכנסת בבקרים ולכתוב מכתבים למשפחתו. במכתבים, שאותם הוא מכנס במחברת אך לא שולח, הוא מספר על החברים שפגש בטירונות – בעיקר על דויד, חבר מהמושב שבו גרו לפני שעזבו את הארץ, גם הוא אחיין שכול. יחד הם מוצאים מכולה נסתרת עם פסנתר ומארגנים להם פינה לברוח אליה, לנגן ולדבר. אל הלבבות הנקשרים מצטרפת גם רות, מש"קית ת"ש שהעניין שהיא מגלה ביונתן הוא מעבר לתנאי השירות. הם נפגשים בסופי שבוע, מספרים זה לזה את צפונות הלב, אבל יונתן תמיד מתרחק, תמיד חוזר אל המשימה הגדולה שלו – להגיע למקום שאביו נהרג בו.
יונתן | צילום:
הספר עוסק בחיבור בין שלוש דמויות תלושות דרך הלב, המחברות, הפתקים והחלומות שהם מותירים זה אצל זה: יונתן בחיפושו אחר זכר אביו, דויד בחיפושו אחר חברו הטוב שנקרע ממנו, ורות בעקבות אימה שנטשה אותה בגיל צעיר. דויד טס לפריז, בוחר לחיות כחסר בית. רות מגיעה אל הכפר שאימה עברה אליו עם אחותה. כולם מסתובבים במעגל ומחפשים אחר המקום שבו נפרם הקשר, כולם נעים מתוך תחושת החלל שנוצרה בליבם, מתוך הניתוק שחוו מהעבר ההרמוני. כל אחד מהם מספר את קורותיו בגוף ראשון, ומנסה להיאחז בקורות האחרים דרך הקריאה והכתיבה שלהם.
הכי מעניין
משפחתו וחבריו של יונתן קוראים את עצמם דרך עיניו, מתווכחים איתו על פרשנות הדברים, כועסים על בחירותיו. בפריז, דויד מתרגם קטעי שירה ומציע אותם לעוברים ושבים, מקבץ נדבות בשביל מרק ופרי. רות קוראת את הסיפורים שסיפרה ליונתן דרך המחברת שלו, מנסה לספר את סיפורה מחדש. העיסוק בכתיבה ככלי־מוביל מאפיין אולי כתיבת ספר ביכורים, שבו עצם מעשה הכתיבה תופס מקום משמעותי בסיפור. ואולם שאשא־עברון עושה זאת בצורה מעניינת ומפתיעה, והקולות השונים של הדמויות משתקפים זה בכתיבתו של זה, נצבעים זה בצבעו של האחר.
ממד נוסף שיונתן מנסה להתחבר דרכו אל אביו הוא עולם המצוות. בעקבות השהות בבית הכנסת וחיבור אל הרב הצבאי, הוא מתחיל להתפלל שלוש פעמים ביום, מניח תפילין, מנסה לעשות קידוש כמו אביו, לשחזר את הניגונים שלו, את צורת נטילת הידיים. יונתן כמו מנסה להקים את אביו לתחייה דרך המצוות, להתחבר אל גופו דרך הגוף המתפלל. זהו ממד נוסף של ייחול לחיבור שנותק, ניסיון לשחזר את האבוד, למלא את החלל.
כמוטו לספר בחר הכותב לצטט מתוך אסופת הכתבים הבודהיסטיים דהמפדה: "זמן רב שוטטתי, מחפש ולא מוצא את בונה הבית שגרם לי כאב. אלא שכעת אתה מתגלה, ולא תבנה עוד... ליבי אחד עם הלא בנוי". מעניין לחשוב על היצירה היפה הזו בעיניים בודהיסטיות, שהרי הבודהיזם מבקש למצוא מזור לסבל ולהשתחרר ממנו; על פי הבודהיזם, הסבל נולד מהשתוקקות שלנו להשיג את מה שאנו רוצים. גיבורי הספר מונעים כולם מהשתוקקות אדירה למה שחמק מהם, השתוקקות שמולידה סבל גדול וגורמת להם להלך ללא הרף בחלל העמוק שנוצר בהם.
בתקופה של שכול ואובדן, ספרו של שאשא־עברון נותן מקום לצער שלא ניתן לעקור. הוא נותן מילים לכאב המפלח, ומצליח לספר סיפור נוגע ללב על חברות, משפחה, אהבה וגעגוע.