עד כמה העבר מסוגל לעבור, והאם מפגשים אנושיים בהווה מסוגלים לייצר תנועת שינוי עוצמתית? התשובה שניתנת בספר שלפנינו היא ששינויים יכולים להתחולל, אולם העבר אינו מסוגל לחלוף בדרך פשוטה. עם הנוכחות של העבר צריך ללמוד לחיות, גם כאשר הוא קשה מנשוא וגם בזמן שהוא מחזק ושומר. ככלל, מערכת היחסים בין העבר להווה מצויה בליבתם של טיפולים פסיכולוגיים והפרעות נפשיות. אך טבעי אפוא שבסיפור המתאר טיפול, ועובר בין עיני המטפל לעיני המטופלת, המתח בין העבר להווה זוכה למקום מרכזי.
הנוכחות של העבר משוכה לאורך הנובלה, המתרחשת בשנת 1989 ובמרכזה הטיפול של נדב הפסיכולוג בנדיבה, שנולדה לפני קום המדינה ומאושפזת שנים רבות בבית חולים פסיכיאטרי. תקופת המנדט הבריטי, שנדיבה חוזרת אליה כל העת, משפיעה באופן משמעותי על השפה, הנוטה אל המליציות, ויוצרת פער ניכר בין הכתיבה בלשון עכשווית לשפת סיפורה של נדיבה. העבר הולך ונפרש ככל שמתקדמים בקריאה ומתוודעים לכך כי לא רק למטופלת יש עבר כבד שהיא נושאת עימה; גם העבר של המטפל חי, בועט ולעיתים משתק.
המחבר, פרופ' יובל נריה, הוא חוקר ידוע של פוסט־טראומה, שאחד המאפיינים המרכזיים שלה הוא העקשנות של העבר שאינו מרפה מההווה. זוהי תובנה שמלווה את הטיפול בטראומה יותר ממאה שנה, מאז פייר ז'נה שהבין כי "דחק טראומטי הוא מחלה שאינה מאפשרת לחיות באופן מלא בהווה", ועד חוקר בן זמננו שעמד על כך ש"לסבול מטראומה אין פירושו רק להיתקע בעבר; לא פחות מזה, הבעיה כרוכה בקושי להרגיש חי באופן מלא בהווה" (בסל ואן דר קולק, נרשם בגוף, עמ' 287).
הכי מעניין
הכורסה הירוקה | צילום:
המטופלת והמטפל אוֹחזים בעבר שלהם, לא פחות ממה שהם אחוּזים בלפיתתו. התובנה הטיפולית המרכזית כאן היא שעל מנת להתיר את העבר, יש צורך לפגוש בו ולהעניק לו מקום. אכן, קל לכתוב ש"צריך לתת לדברים מקום ולהרגיש אותם", אך לעיתים מדובר במשימה קשה ומכאיבה, התובעת מן האדם לצעוד לעבר הלא־נודע.
על פי ההבנה המקובלת, טראומה היא הוויה שאינה נחווית עד תומה, ובשל כך היא נותרת כמעין רוח רפאים הרודפת את האדם. העוצמה הזו הופכת את הטראומה לחומר סיפורי מטלטל ולכוח מניע שסוחף את רוב הדמויות בספר, העוסק במפגש אנושי וביכולתו לחולל שינויים.
גם המטפל משתנה
בפתיחת הספר מתוארת הזרות והבדידות של נדיבה, המתגוררת כ־45 שנה בבתי חולים פסיכיאטריים: "איש לא ביקר אצלי. אף אחד". והנה פסיכולוג חדש מתחיל לפגוש אותה ולפקוד את סיפורה ובדידותה. הוא איש רציני, דוקטור שמעוניין לאבחן ולסייע לה באופן שקדני, שיטתי ומדעי. כדרכם של פסיכולוגיים רציניים הוא גם הולך להדרכה אצל הדמות המשמעותית השלישית בסיפור: מדריך נערץ, שמומחיותו מעוררת גם תחושות נחיתות והשפלה. מערכת היחסים בין המדריך ובין המטפל המודרך זוכה לתשומת לב מרובה. המוכנות להתמסר ולהתחבר לקשר יוצרת את המִפנה המטלטל שבספר, ומוליכה גם אל המפגש שבסופו. אין כל ניסיון לטשטש את הטלטלה שכרוכה בהתמסרות הזו, המגיעה לממדים חריגים וחוצי גבולות.
בעשורים האחרונים התפתחה מאוד הגישה ה"התייחסותית", המאמינה כי שינויים טיפוליים מתרחשים בזכות המוכנות של המטפל והמטופל כאחד לצלול לקשר חדש ולא ידוע, ולהשתנות בעקבותיו. בניגוד לדימוי שקידם פרויד – של המטפל כמנתח קר, מראָה שאינה מגלה דבר משל עצמה – כיום האנושיות של המטפל והמוכנות שלו להיות מושפע מהמטופל, מזוהות כמפתח מהותי לשינוי. מכיוון שגם המטפלים הם בני אדם עִם עבר, פחדים ומשאלות, גם הם משפיעים ומושפעים בטיפול. את הטיפול המתואר בספר ואת התפתחויותיו אפשר להסביר על פי תיאוריות שונות, ואולם נדמה כי שימת הלב לעומק הטלטלה שהמטפל עובר, פותחת פתח להבנה מדוע אחרי 45 שנות קיפאון נוצרת תנועה חדשה אצל המטופלת.
לפנינו סיפור אנושי, שאינו מתיימר להציג טיפול מופתי או לתאר לקוראים כיצד מטפלים טובים אמורים להתנהל. המטפל נדב רווי חולשות, ועברו רודף אותו באופן שלא תמיד מנוהל או מווסת כהלכה. חלק מהבחירות שלו מפוקפקות ורבות מהן אינן מובנות או מוסברות, לטעמי גם בשל קיצור היריעה. הטיפול המוצג אינו קלאסי, ועובר מהר מאוד מגישה מסודרת, מדעית ונאורה, אל הכאוס של מפגש אנושי מפתיע.
דורון פישביין, ללא כותרת, שמן ואקריליק על בד, 2024 | צילום:
הדמות שמתפתחת לשילוב של חוכמה ואנושיות היא דווקא זו של המדריך. בתחילת הסיפור נדמה שהנה נפגוש שוב פסיכולוג־מדריך שיוצא מקטלוג החכמים עד זרא ומתנשאים עד אימה, אולם עם ההיכרות ומול תהפוכות העלילה הוא מפגין חום וסקרנות, ומתגלה כמי שמבקש ללוות את המודרך הסוער ביד עדינה שראוי להקשיב לה. מול הנוקשות של המודרך, החיבור והאכפתיות של המדריך משמיעים קול חשוב.
העובדות פחות חשובות
פרופ' נריה הוא גיבור מלחמה שזכה בעיטור הגבורה על פועלו בקרבות השריון ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. הוא חוקר פוסט־טראומה, ואף שעבר לניו־יורק הוא שומר על זיקה לבוגרי הקרבות ההם. החיבור הזה עוסק גם – בעיקר אצל נדב הפסיכולוג, ובדרך סמויה יותר גם אצל נדיבה המטופלת – במה שמכונה "פציעה מוסרית", סוג מובחן וייחודי של פוסט־טראומה צבאית. הפציעה המוסרית מוכרת משנות השבעים, אך לא נכנסה לספר האבחנות הרשמי. עם זאת, כיום מועברות השתלמויות בנושא, שהפך לאקטואלי.
בפציעה מוסרית האדם חש בתוכו בית משפט פנימי, המעורר בו אשמה איומה ותחושת בגידה בערכים בעקבות מעשים שעשה. לעיתים האשמה הזו מתבססת על מציאות ברורה וקשה, אך במקרים רבים שיפוט חיצוני קר מוביל למסקנה שתחושת האשמה אינה מוצדקת מבחינה עובדתית. הפער הזה מקשה על הסביבה להבין את הסובל, מפני שקל להם לראות אותו כמי שפעל בסדר גמור, ואף כגיבור שצריך להתגאות במעשיו. ההסתכלות השונה על המציאות מולידה ניכור והתרחקות בין מי שמרגיש שהוא לא בסדר, ובין הסביבה ואף העובדות שאומרות לו שההאשמה אינה מוצדקת.
המאבק הזה עלול להדיר שינה, לייצר סיוטי לילה וזיכרונות רודפניים, דריכוּת ורגישות גבוהה לאשמה. בנוסף, מכיוון שההאשמה איננה מקבלת אישוש מהסביבה, בית המשפט הפנימי נלחם בלהט ורואה חובה קדושה בזעקה כי יש כאן אדם שצריך לשלם על פשעיו.
כדי להמחיש את העניין מבלי לגעת בכאבים קרובים מדי, ארחיק לאי היפני אוקינאווה, שנכבש על ידי ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. באי התנהלו קרבות עקובים מדם, ובלילות ניסו היפנים להסתנן אל מאחורי הקווים כדי לזרוע כאוס בקרב הכוחות האמריקניים ולפגוע בהם. בשל כך ניתנה הוראה ברורה לירות בכל מי שמתקרב לעמדות בחסות החשכה. האמריקנים ביצעו את המדיניות הזו, ולעיתים גילו בבוקר כי הם ירו בנשים וילדים שהיפנים שלחו לעבר עמדות ההגנה. הם ידעו שעליהם להתמיד במדיניות הזו, מפני שטכניקת ההסתננות הייתה שכיחה אצל היפנים והיה ברור שאילו יופסק הירי במי שמתקרב, היפנים ישלחו את חייליהם. ההצדקה המבצעית והשכלית לירי הלילי הייתה ברורה, אך הלב כאב את הנשים והילדים שנשלחו אל מותם וכשלעצמם לא סיכנו את החיילים.
זוהי דוגמה לאופן שבו פעולות שזוכות להערכה ולשבחים בשדה הקרב לא בהכרח מתיישבות על הלב, ובית המשפט הפנימי עשוי לרדוף אחרי הלוחמים. דווקא כאשר הפעולות נתפסות כמוצדקות על ידי החברים והסביבה, נוצר ניכור בין מי שחש מורשע ובלתי ראוי, ובין מי שרואים אותו כנקי מאשמה ואף כגיבור. כאשר עוצמת הפצע הפנימי חריפה, הפער הזה אינו מנחם אלא מחזק את התחושה ש"אף אחד לא מבין אותי". ניסיונות לתקשר עם תחושת האשמה בדרכים רציונליות ולהביא אותה לבית משפט הנשען על ראיות מוצקות, אינם מועילים ואף מעמיקים את תחושת הרדיפה והבדידות. במובן מסוים, במקרים שבהם חיילים אכן טעו או אף בחרו לעשות מעשים רעים, תחושת האשם נגישה וברורה יותר ואז קל יותר להבין אותה ולעבוד איתה.
בנובלה שלפנינו, שתי דמויות סובלות ממעשים שהתבצעו בזמן שירותם הצבאי המסור, ושברובד הראיות קשה למצוא בהם אשמה. מכיוון שהעובדות אינן מעניינות את בית המשפט של הלב, התנועה בסיפור מובלת על ידי פראות הרגש והניסיון לנהל אותו ולפגוש את העבר מבלי להימלט מפניו.
במידה רבה, הנקודה שאליה חותרת הנובלה היא האפשרות של מטפלים, מטופלים ובני אדם בכלל, לפגוש ולחיות לצד העבר וללכת יחד איתו אל העתיד. העבר הוא גיבור מרכזי בספר, והוא מורגש גם בשפתו וגם בנושאים שבו הוא עוסק. וכיאה לגיבור ראוי, הוא אינו שטחי. זיכרון הוא חיבור שעשוי להכאיב אך גם לנסוך קרבה ואהבה. באופן זה נדב נושא עימו את זכר אימו ונוצר את נוכחותה, שמלווה בכאב וגם בחסד ובאהבה: "גם לאחר מותה היא לא ויתרה עליו. חזרה אליו שוב ושוב דרך המבט שלה... מבט מלא, גאה, רגוע, יציב... מלווה אותו, אוהבת אותו, מלא מלא, ללא תנאי" (עמ' 51).
לטעמי טוב היה אילו הספרון הקטן הזה היה ארוך ומקיף יותר, ואולם מי שהשפה הרחוקה לא תהדוף אותם, יוכלו לצלול להתרחשות בין שני אנשים, שרחוקים מלשמש בתפקיד הצפוי של "מטפל" ו"מטופלת". הם חורגים מגבולותיהם לרעה ולטובה, ומצליחים לצעוד קדימה ולהתקרב.