פַּעַם גָּר בַּשְּׁכוּנָה שֶׁלָּנוּ אִישׁ וּשְׁמוֹ אֵלִי הוֹךְ. / אֵלִי הוֹךְ לֹא יָדַע לִצְחֹק אוֹ לְחַיֵּךְ. אֲפִלּוּ לֹא לְגַחֵךְ / הוּא פָּשׁוּט לֹא יָדַע אֵיךְ.
שלושה ילדים שגרים בשכנות לאלי הוך מוטרדים מאוד מהעובדה הזו, ומנסים בכל דרך אפשרית להצחיק אותו: הם עושים לו פרצופים, משחילים בדיחות לתיבת הדואר ומבצעים קסמים עד פתח הדלת, אך לשווא. אלי הוך לא צוחק. הוא מעדיף לשבת מול הטלוויזיה, לצפות בחדשות ולהמשיך בשגרה הקבועה שלו: יציאה מהבית באותה שעה, עם אותם בגדים – חולצה אדומה משובצת ומכנסיים ירוקים.
לקראת חג הפורים מחליטים הילדים שצריך לעשות מעשה. לא ייתכן שבחג כזה השכן שלהם לא יצחק, או לפחות יחייך. בבוקר החג יוצאים כל בני המשפחה אל הרחוב הגשום כשהם לבושים בחולצות אדומות משובצות ומכנסיים ירוקים – מחופשים לאלי הוך. גם המחווה הזו אינה מניבה תוצאה מיידית, והמשפחה כמעט מתייאשת. רק כאשר אוטובוס חולף, משפריץ גל מים ומרטיב את כולם, מתרחש הנס: אלי הוך צוחק.
הכי מעניין
מבצע צחוק | צילום:
הבחירה לספר את הסיפור בגוף ראשון רבים מעניקה לו אופי תיעודי של זיכרון ילדות. התחושה היא של אנקדוטה שנשמרה לאורך השנים והפכה לסיפור משפחתי. גם הבחירה להעניק לשכן שם מלא – מהלך לא שכיח בספרים לילדים צעירים – מחזקת את תחושת העדות, ומזמינה את הקוראים להיזכר בדמויות כאלה מחייהם שלהם: דמויות נרגנות, זעופות, כאלה שנדמה כי החיוך מהן והלאה. הביטוי המשפחתי החותם את הסיפור, "הצחקת את אלי הוך", מדגים אף הוא כיצד חוויה אחת מתקבעת בזיכרון והופכת לחלק מן השפה.
מרבית ספרי הילדים ממוקדים בעולמם הפנימי של גיבוריהם הצעירים. כאן, באופן מרענן ורגיש, המבט מופנה דווקא החוצה, אל השכן ואל מי שאינו שייך למעגל המשפחתי או הילדי. הילדים אינם מבקשים להבין את סיבת זעפו של אלי הוך, ואינם מנסים לשנותו. הם מבקשים לשמח אותו, ומתעקשים על האפשרות הזו גם כאשר היא אינה נענית.
בתוך ההתעקשות הזו עולה שאלה על גבולות: עד כמה אופיו הסגור של אדם הוא עניינם של אחרים, והיכן עובר הקו שבין מחווה אנושית ובין חדירה למרחב הפרטי. הסיפור מציע עמדה ברורה למדי דרך המעשה עצמו, כאשר הרצון להעניק חוויה טובה לאחר עומד במרכז, ללא ציפייה לתמורה וללא הבטחה להצלחה. התחפושת לאלי הוך מתקיימת עבורו, לא עבור בני המשפחה, ובכך טמון הקסם שלה – כמחווה של תקווה ולא של לעג.
האיורים של טליה דריגס עוטפים את הסיפור בחמימות ובהומור רך ומעניקים לדמותו של אלי הוך אנושיות וסימפטיה. זהו סיפור קטן ורגיש הרואה אור לקראת חג הפורים, אך נוגע בחוויה אנושית הרלוונטית לכל יום בשנה: היכולת להתבונן באדם אחר, ולהתעקש על טובתו.