המחזמר "ג'יפסי" עלה בברודווי בשנת 1959 והוא ממשיך להופיע שם עד היום, רלוונטי כפי שהיה בשנת כתיבתו, בעיקר כי הנושא שלו, הורים שמגשימים חלומות דרך ילדיהם, עדיין רלוונטי. זה גם הנושא של "ילדים הם מלכים", ספרה החדש של דלפין דה־ויגאן. האם גם הוא על־זמני?
דלפין דה־ויגאן היא סופרת צרפתית מצליחה מאוד, שיצירותיה כבר עובדו למסך בעבר. למשל ספרה היפה והמומלץ עד אין קץ, "מבוסס על סיפור אמיתי", שהפך לסרט פחות מומלץ של רומן פולנסקי. גם "הילדים הם מלכים" כבר עובד לסדרה, שעלתה לאוויר עוד לפני שהספר תורגם לעברית. אולי הצפייה בסדרה בטרם קריאה עמעמה אצלי מעט מחדות הספר, ואולי הפורמט הטלוויזיוני מתאים כאן יותר מראש. כי הורות, החמצות וחלומות הם נושאים נצחיים, אבל הנושא הספציפי של הספר הוא ילדים שחייהם הפרטיים משודרים בערוצי יוטיוב, וזה כבר נושא בר־חלוף.
קימי דיור ואחיה סאמי הם ידוענים צעירים. אימם, מלאני, תמיד חלמה להיות כוכבת ריאליטי. היא לא הצליחה בכך בצעירותה, אבל דווקא אחרי שהקימה משפחה, הכוכבים הסתדרו פתאום לטובתה. יש לה ילדים צעירים בדיוק בתקופה שבה ילדים הם כוכבים, וכאשר באמצעות מצלמה, התמדה ונחישות, כמעט כל אחד יכול לצבור תהילה. מלאני מעלה לרשת באדיקות סרטונים מחיי היום־יום של סאמי וקימי, ובהדרגה הם הופכים למפורסמים. יש להם עוקבים קבועים, הם מוצפים במתנות ממותגים שמעוניינים בחשיפה, ילדים אחרים רוצים להצטלם איתם – כל החבילה. ואז יום אחד קימי נעלמת, ואחורי הקלעים של החיים הנוצצים נחשפים.
הכי מעניין
הילדים הם מלכים | צילום: ללא
ספרותית, מדובר במבנה קלאסי של מותחן: יש ילדה נעדרת, ויש חוקרת (קלרה) ומתלוננת (מלאני) שמוצגות כשני צידי המתרס. אנו מתוודעים לסיפורי החיים המוקדמים של האם ושל החוקרת, על נקודות הדמיון והשוני, והסיפור מגיע לשיא במפגש ביניהן. זהו ספר מתח יעיל ומעניין לקריאה. דה־ויגאן היא כותבת מצוינת, והיא תצלח כל ז'אנר. אבל בעוד ב"מבוסס על סיפור אמיתי" המתח היה פנימי־נפשי, כאן לא רק המבנה בנאלי יותר – גם הסיפור עצמו מסתובב סביב נושאים דידקטיים כמו הסכנות שבחשיפה מופרזת ובניצול ילדים צעירים, והוא עושה את זה באופן כל־כך נחרץ, עד שמתקבל הרושם שאנחנו קצת פחות בעולמות הספרות, וקצת יותר בכתב אישום נגד תופעה חברתית.
ספרים בהחלט נועדו לבקר תופעות חברתיות, והביטוי "כתב אישום חריף" משמש לא פעם כמחמאה לספר שחושף אמת חברתית חבויה או מוכחשת. אבל כשהדמויות נכתבות למטרה הזו מראש, הן מרגישות פחות קיימות ויותר מגויסות.
שני צידי הרשת
מלאני, אימא של קימי, סובלת מחסך ילדות ונערות, שהוביל אותה בקו ישיר להתמכרות לאהבת הקהל. קלרה, החוקרת, איכשהו לא שמעה מימיה על תופעת ידועני הרשת. היא מגלה את העולם הזה רק אחרי שקימי נחטפת והחקירה מגיעה לפתחה. מופתעת ונחרדת היא מתמללת את כל טיעוני הנגד לתופעה. גם שאר החשודים המיידיים מבצעים את התפקידים שיועדו להם: רשתות המותגים מנצלות את הילדים בצורה צינית, הקהל הוא עדר חסר בינה, החמלה שמלאני סופגת מהרשת היא תעתוע של אישה מנותקת.
כל זה מוצג באופן נחרץ ואפילו מעט פשטני. אין בספר ממש דיון על החשיפה שהרשת מעודדת והאם החסרונות עולים על היתרונות, אלא רק הצגת הצד המאוד קיצוני של סקאלת הדיון. האם זה באמת נכון? האומנם כל מה שהרשת תרמה לחיינו הוא רעש שמרחיק מקשרים בין־אישיים? יש לא מעט מחקרים שתומכים באמירה הזו, אבל יש גם מחקרים הפוכים. האינטרנט הוא מקום גדול מכדי לסכם אותו במסקנה פסקנית, ולמעשה, בשלב הנוכחי קשה לדבר על התרחשויות רשת בנפרד מהעולם עצמו.
הנחרצות הזו מקשה להזדהות עם מי מהדמויות. כי הרי במקביל לציניות השיווקית ולרידוד המסרים, הרשת החברתית היא גם פתח מופלא לקשרים אנושיים שלא היו אפשריים בדרך אחרת. יחד עם שלל הבעיות, קיבלנו גם אפשרויות חדשות של קרבה וחמלה. למה, בעצם, האהבה שמלאני מקבלת מקהל העוקבים מעוררת בוז אוטומטי? זה הרי לא זיוף מוחלט. יש סיכוי לא רע שאם תזדקק למשהו, מעזרה עם המדפסת ועד כליה, עוקביה המסורים יתייצבו לעזור לה לפני משפחתה הגרעינית והמנוכרת. אפילו קלרה הנחרדת נכשלה בניהול קשר רומנטי בחיים האמיתיים, ואת מעט הנחמה שהיא מוצאת, היא שואבת מהתכתבות מיילים עם אהוב שלא צלח. האם יש כאן מורכבות מכוונת? אולי. מה שבטוח הוא שקלרה עצמה לא חווה שום מורכבות.
מעבר למסר הפשטני מעט, ואולי בגללו, קשה לדבר כאן על ספר על־זמני. תופעת ההורים שמפירים את זכויות ילדיהם ומגזימים למען התהילה היא אכן על־זמנית, אך סרטוני המשפחות הם תופעת רשת בת־חלוף שכבר עכשיו מתחילה לדעוך. הלגיטימציה יורדת, הרגולציה מתגברת, ואפילו הזמן שחלף בין יציאת הספר בצרפתית ובין תרגומו לעברית הספיק להפוך אותו לפחות רלוונטי. הניסיון להכניס את כשלי הרגולציה המשוערים, ולתאר כיצד הורי הילדים הידוענים מוצאים דרכים לעקוף אותם, נותן יותר תחושה של כתבה עיתונאית. גם כאן המציאות מורכבת יותר, והרגולציה האמיתית מגיעה מהעוקבים עצמם – שהם אולי לא רק עדר חסר מודעות, אלא דמויות מתפתחות בעצמם.
קימי דיור היא לא ג'יפסי עכשווית. ההקשר התרבותי הרחב שהיא עצמה נולדה לתוכו, שינוי גבולות החשיפה והחוויה שלהם, כל אלה נעדרים מהסיפור, אף שלכאורה אנחנו כן מקבלים הצצה לקימי וסאמי הבוגרים. זה החלק המעניין ביותר בספר מבחינת המבנה: החלק האחרון שלו מתרחש בעתיד הקרוב. זו שיטה סיפורית שכאשר היא במיטבה עובדת כמו קסם (למשל בסדרות "מראה שחורה" ו"השנים"), אבל גם כאן הפתרון שנבחר הוא הפשטני ביותר. העלילה פשוט מניחה שההווה יימשך גם בעתיד, ושהנזקים שמהם יסבלו קימי וסאמי בעתיד יתבססו על דעתנו בהווה. זה הימור סביר, אבל לא מחויב המציאות. נטלי פורטמן הייתה ילדה מפורסמת בגיל 12, וכמבוגרת היא יוצרת מצליחה שאוחזת בפרס אוסקר ובתואר מהרווארד. בריטני ספירס הייתה ילדה מפורסמת שהגיעה למשבר נפשי עמוק. ואלו רק דוגמאות קוטביות. לכל תרחיש ניתן למצוא תקדים היסטורי, וגם בלי העובדה הזו, סופרים נהנים מחופש מוחלט. כאן התחושה היא שהמסר הוא המלך.
עליונות מוסרית
והנה מחשבה חתרנית: אולי אפשר להבין את כותרת הספר, ואת הספר כולו, באופן דו־משמעי? "הילדים הם מלכים" מתייחס רשמית לאופן שבו מלאני מתארת את התנאים המעולים שלדעתה ילדיה מקבלים. אבל אולי הכוונה היא גם למתנגדיה בספר, שהם לכאורה המושיעים הגדולים של זכויות הילדים האומללים, אבל בעצם מנצלים ילדים באותה צורה ממש? הצורך בתהילה ובאהבה בהחלט יכול לעוור, אבל גם תחושת עליונות מוסרית יכולה לעוור באותו אופן. אין דבר בנאלי יותר מלרחם על העשירים והמפורסמים ולייחס להם תכונות כמו אומללות, ניצול, בדידות ובעיקר מחסור באהבה. להיות מגן ילדי העולם זה הון סימבולי, זמין לצבירה יותר מהון אמיתי.
אם הפרשנות הזו נכונה, מדובר בהברקה ספרותית. העניין הוא שצריך להתאמץ מאוד כדי למצוא אותה. אם הספר הזה היה יוצא בכריכה שחורה־אדומה גנרית ומונח על מדף המותחנים, לא היינו מנחשים מי כתבה אותו, וחבל - כי דלפין דה־ויגאן מעניינת יותר מניתוח מקרה של ילדים מפורסמים.
הבחירה להפוך את הספר לסדרה היא מובנת. יש בו כל הרכיבים לסדרת מתח: המבנה המותחני־קלאסי, הדמויות הילדיות, התעלומה הפוטוגנית. יוצרי הסדרה הכניסו לסיפור כמה שינויים משמעותיים (למשל, את זהות החוטפים של קימי). ספרות היא מקום לרבדים ותהיות ורמיזות, לעומת המצלמה שדורשת מובהקות, וכך גם הבמה. כשצופים ב"ג'יפסי", אי אפשר לפספס את הרגע שבו אימא שלה חוצה את הגבול.
נאמר שוב שדלפין דה־ויגאן היא סופרת מצוינת, וכל מה שהיא כותבת ראוי לקריאה. גם הספר הזה מעניין, אבל גם החלטי מאוד, ולכן נקרא כמו תיאור מקרה מוקפד. התהיות והמחשבות שאמורות ללוות ספר, יחכו כנראה לספרים אחרים.