סיפורה של צעירה תל-אביבית שרוצה יותר

מסגרות הן דבר מעניין. בין שאוהבים להיות בהן ובין שלא, הן משמשות נקודת ייחוס שלפיה אפשר לבחון את העולם. המסלול הכל־ישראלי טומן בחובו עוד כמה תחנות מסגרתיות מלבד לימודים, תיכוניים ואקדמיים. יש בו גם את שנות הישיבה או המכינה, הצבא או השירות הלאומי, הטיול הגדול והעבודה לקראתו. בסוף הישראלים מיישרים קו עם בני גילם האמריקאים או האירופים, גם אם באיחור של כמה שנים, נפלטים לשוק התעסוקה ולחיי המבוגרים, ואז השאלה המוכרת עד מאוד לכול מי שסיים עם מסגרות בחיים שלו צפה ועולה: בעצם, מה עכשיו?

זו בדיוק השאלה ששואלת את עצמה מור, צעירה במחצית השנייה של שנות ה־20 לחייה. אחרי שלמדה באוניברסיטה תואר מדעי, עברה לגור בתל־אביב בדירה משופצת עם שותפה והצליחה להתברג כמתכנתת באחת מחברות ההייטק שמשלמות יפה והיא מנסה להבין איך החיים מתקדמים מכאן. היא מתחשלת בכור ההיתוך התל־אביבי בטקס החניכה שכולל עידון חך הקפה, ישיבה בברי יין וקוקטיילים ברחבי העיר ופילאטיס מכשירים וריצה בטיילת. היא מנהלת את חייה בטבלאות אקסל של דייטים, חברות וטיולים לחו"ל ועדיין משהו חסר לה. אם עד כה יכלה להתנחם בידיעה שהריקנות שלה היא תוצאה של הדרך שהיא עושה, עכשיו כשהמטרות שלה הושגו היא לא יכולה לתלות את חוסר הסיפוק ותחושת התלישות שלה באמצעים חיצוניים, אלא רק בעצמה.

מור, כשמה כן היא, רוצה עוד. היא ציפתה מהחיים ליותר ממה שהם נותנים לה. זו ציפייה אוניברסלית, מוכרת וידועה של כל מי שהתבגר, אבל ככל שהספר מתקדם וזיכרונותיה של מור צפים בזרם תודעה ציורי ונוגה, עולה שיש פה גם עבר כואב שהוא פרטי לחלוטין. היא תמיד הייתה ילדה בודדה, והצער שלה קשור לא רק בהתנפצות החלומות הילדיים על חיים "מסודרים" אלא בהתנפצות החלום שכשיהיה לה הכול יהיו לה גם חברים וקהילה. היא מקנאה בסבתא שלה, שמנהלת חיי חברה פעילים, מתחמקת מאימא שלה ומאחיה, שנדמה שההתייחסות שלהם אליה תכליתית לחלוטין, ומנהלת קשר רציני עם הבחור הראשון שרצה לצאת איתה לדייט שני.

ההיבט האוניברסלי יותר קשור בחוסר היכולת של מור לבחור בעצמה, פער שמגיע לשיא כשהיא צריכה לבחור את שמלת הכלה שלה. היא מתקשה כי כל בחירה שתעשה גם טומנת בחובה את אי־הבחירה באחרות: חרדה שאותה הגדיר הפילוסוף קירקגור בתור סחרחורת החופש, מצב תודעתי שנובע מהיכולת לבחור הכול, ולהיות אחראי לבחירות האלה. מור פוחדת לקבל את ההחלטות בחייה, בוחרת בעצמי כוזב לפי הנורמות החברתיות ועכשיו סובלת מהתוצאות.

מהבחינה הזאת קוצר היריעה של הספר, שמתכתב עם קול של דור שמתקשה במיקוד תשומת לב ליותר מדי זמן, בעוכריו. דווקא כשהבועה מתנפצת, כשמור יוצאת מהקליפה של האירועים ומבינה שהחיים שהובטחו לה לא יקרו גם בהתקיים כל התנאים המקדימים, זה נגמר. סופה של מור לא ידוע לנו, אבל מזכיר שכולנו חושבים שהחיים "אמורים להיות" משהו, וככל שנקדים להבין שהמציאות המפולטרת בכלל לא קיימת, שהמפתחות לאושר שלנו טמונים בנו ובתוכנו, כך חיינו ובחירותינו יהיו שלנו: לרע, ובתקווה שבעיקר לטוב.