דורי מנור מציע כתב אישום נגד הבחירה להמשיך בחיים

כיצד נראים חייו של ילד שבחר למצוא גאולה בתחתית? השאלה הזו מהדהדת לאורכו של הספר "חוף הדתיים" כשהגיבור, עופר עסיס, מחליט להנכיח את אביו המנוח דרך הבחירה היומיומית במוות. בניגוד לאימו, שבחרה בחיים ובזוגיות חדשה, הוא רואה בהתקדמות בגידה באביו וכעונש הוא מפקיע ממנה את השם "אימא" ועובר לקרוא לה בשמה המלא.

כנער בן 17 בתל־אביב של שנות ה־90, חמוש בכעס וברצון לאינטימיות ותשומת לב, עופר יוצא לשיטוטים ליליים מסוכנים בגן העצמאות, וחייו הופכים למסע גילוי עצמי דרך הביבים. נקודת המפנה חלה באשפוזו הכפוי בבית חולים פסיכיאטרי בהוראת אימו. שם הוא פוגש את פול, נער שהתנצר ורואה עצמו "נבחר אל" ומוצא בכך משמעות, לצד דמותו של פרופ' יהודה שפיצנר, פסיכיאטר אכזר המשליך על המטופלים את התמודדויותיו האישיות.

זהו ספר הפרוזה השני של המשורר דורי מנור, שאחרי “שרב ראשון" - סיפור התבגרות אישי - שב לעסוק בגילוי עצמי. גם כאן ניכר הרצון לערער על תבניות של נכון ולא נכון דרך בחירות קיצוניות וקפריזיות, כמו ברית המילה העצמית שפול מבצע כטקס בריאה מחדש, המעוררות שאלות על המחיר הכרוך בבחירה. המבנה העלילתי המקוטע והמפוזר משמש חרב פיפיות. גם אם הפרגמנטריות הזו נועדה לשקף תודעה מפורקת, בפועל היא פוגמת בחוויית הקריאה ויוצרת תחושת תזזיתיות. בכל פעם שנוצר מתח דרמטי עם אפשרות לתובנה אישית – כמו רגע אינטימי של עופר עם בחור חולה - מנור קוטע את הסצנה בחדות ומנחית את הקורא במקום אחר. אבל לא רק מעברים מהירים מדי יש בספר, לפעמים המעברים לא מהירים דיים. כמו למשל הקדשת פרק ארוך לדמות המשנה של האח גבריאל, הדמות הדתית שסחפה את פול לנצרות. היא אינה מוסיפה להבנת הסיפור המרכזי, אך באה על חשבון פיתוח דמותו של פול ושוברת את הרצף הסיפורי.

הספר, יותר מכול, הוא כתב אישום נגד האתוס הנורמטיבי של הבחירה בחיים לאחר מוות כואב. גיבורו של מנור מעדיף את ההתפלשות במוות. עבורו, כל אפשרות להתקדמות היא בגידה באביו. מדובר בילד שבחר להפוך למצבה מהלכת ולשלם את המחיר הכרוך בכך. אימו, שנמצאת בשלב ההשלמה, מתקשה לשאת את סירובו ובוחרת בזוגיות חדשה, ואילו עופר, המייצג בעיניה את העבר וה"שליליות", נותר מוזנח. כאן נחשף הפער הטרגי: שני דפוסי אבל שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. שניהם סובלים, אך רק אחד נשאר לבד.

קשה שלא לקרוא את הספר באטמוספרת פוסט 7 באוקטובר, כשהמסר הציבורי המהודהד הוא הצורך לבחור בחיים. אך עולה התהייה: מה קורה עם אלה המסרבים להשתקם ובוחרים להתבוסס באובדן? האם יכולה להגיע גאולה דווקא מתוך השאול?

בסופו של דבר, הספר אינו מציע תשובה. הוא שואל שאלה קשה: האם יש משהו אמיתי יותר בבחירה להישאר עם המתים? עופר משיב בחיוב, ובכך הופך לדמות טרגית שאינה יכולה להינצל: לתפיסתו, כל רגע של אושר או החלמה הוא נטישה של האב המת. עופר מקריב את עתידו על מזבח הזיכרון, והספר מותיר את הקוראים עם התהייה: האם הנאמנות הטוטאלית למת מצדיקה את הפיכת החיים לגווייה? הוא לא מעניק תשובה חד־משמעית, אך משרטט דיוקן כואב של אבל שאינו יודע שובע, המכלה לא רק את המתים אלא גם את אלו שנותרו בחיים.