אלף שנות פיוט של יהדות צפון אפריקה זוכות לכבוד הראוי

שירת יהודי צפון אפריקה לא זכתה לתשומת הלב הראויה במשך שנים רבות, ונחשבה ירודה באיכותה ונטולת חידושים. במשך עשרות שנים רווחה טעות נפוצה – שאפילו נביא התרבות העברית המתחדשת, חיים נחמן ביאליק הגדול, נלכד בה – ולפיה יהדות צפון אפריקה וקהילות אחרות במזרח "נרדמו" מאות שנים ולא הניבו יצירות מקוריות ובעלות ערך בתחומי דעת מגוונים: פיוט, הלכה, פרשנות והגות.

לאמיתו של דבר, פני הדברים שונים בתכלית, וחוקרים שונים הצליחו לצמצם את "החור השחור" בהכרת המרחב היהודי הזה. בתחום חקר הפיוט והשירה עשה זאת פרופ' אפרים חזן, מלומד פורץ דרך שהחל את דרכו דווקא בעבודת דוקטור על שירת רבי יהודה הלוי. מאז, במשך עשרות שנים, הוא מקדיש את עיקר אונו לחקר שירת יהודי צפון אפריקה, וכבר רתם תלמידים מתקדמים ללכת בעקבותיו. לפני שנים אחדות אף זכה בפרס יצחק בן־צבי לחקר יהודי ספרד והמזרח על מפעל חייו.

פרשות השבוע עוררו פייטנים ומשוררים להביע סביבן את כישוריהם, אמונותיהם ותקוותיהם. דומני שהספר המפורסם ביותר במגמה זו הוא ספרה של פרופ' שולמית אליצור, מראשי המדברים בחקר הפיוט, "שירה של פרשה: פרשות התורה בראי הפיוט", שאזל מן השוק. עתה בא חזן והעמיד ספר משוכלל יותר ברעיונו: הספר בנוי על פי פרשיות השבוע, אולם הפיוטים שבחר חזן להנגיש בכל פרשה אינם דווקא אלה שנכתבו בהקשרה מלכתחילה. זאת ועוד: ישנן פרשות שחזן ארג סביבן כמה פיוטים, וכך יוצא הקורא נשכר כפליים ויותר.

לבד ממעלותיו כחוקר, חזן הוא גם מורה מעולה, וכישוריו ניכרים ביכולתו לנסח בתמצית ובלשון יפה אך שווה לכל נפש מושגים הקשורים בעולם הפיוט. בדרך זו מתוודע הקורא לסוגות מגוונות, שחלקן כבר בלתי מוכרות לחלוטין. כך, למשל, אגב הדיון בפיוטים לשבת יתרו, מנתח חזן קטע מה"אזהרות" שחיבר רב סעדיה גאון, פיוט שהיה נאמר בשני הבקרים של חג השבועות בגולה: יום אחד פיוט החורז את מצוות העשה, ולמחרת פיוט החורז את מצוות לא־תעשה. עוד הוא מביא פיוט מאת רבי יצחק בן גיאת, שנכתב במקורו כפיוט רשות לתפילת "נשמת" בחג השבועות, אך מנהגים שונים השתמשו בו גם כפיוט פתיחה לקריאת עשרת הדברים בפרשות יתרו ו־ואתחנן ובחג השבועות.

הספר מזמן לקוראיו היכרות עם יצירות מאת שלושים ושלושה משוררים, ועוד פיוטים שכתבו משוררים ששמם אינו ידוע, לפחות לפי שעה. בחבורה הססגונית הזאת נמצאים משוררים ארץ־ישראלים קדומים, שהם אבות הפיוט ומכונניו (אלעזר הקליר, יוסי בן יוסי, שמעון ברבי מגס, יוחנן הכהן בריבי יהושע, פנחס הכהן ברבי יעקב, יניי, יצחק החזן בר יוסף), משוררים מימי הביניים (רב סעדיה גאון, יהודה אבן בַּלְעָם, אברהם אבן־עזרא, יהודה הלוי, יצחק אבן־גיאת, לוי אבן־אלתבאן, רמב"ן, שלמה אבן גבירול, שמואל הנגיד, יהודה בן שמואל עבאס, אברהם חזן, דוד אבודרהם, יוסף בן אביתור), מצפון אפריקה, בעיקר מן המאות האחרונות (מנדיל אבי זמרה, דוד חסין, מוסה בוג'נאח, פרג'י שוואט, שמעון לביא, דוד קיים, אהרן פרץ, שלמה בן יששכר חלאוה), מתימן (יוסף בן ישראל, שלום שבזי), מחלב (רפאל ענתבי), מארץ ישראל במאה ה־16 (ישראל נג'ארה, שלמה אלקבץ), מעיראק (ששון מרדכי, משה חוצין), בני המאה העשרים שחלקם יצרו כבר בהיותם בארץ (דוד אלקיים, אשר מזרחי), ואפילו משורר מאשכנז (ברוך בן שמואל).

"לילדים וילדות, להתלמד בהברות"

כפי שכותב המחבר בהקדמתו, בעבור חלק גדול מן הפיוטים זו הפעם הראשונה שהם מגיעים לידי עיון וניתוח, ולחלקם זהו אף פרסום מדעי ראשון. קנה המידה המרכזי בבחירת הפיוטים היה בראש ובראשונה האיכות הספרותית, אך גם גיוון המשוררים ומרכזי השירה. הספר מציע פנורמה נרחבת של הפיוט הספרדי ושלוחותיו, וכולל בתוכו מעל אלף שנה של פיוט עברי. חזן מנצל את פרשות השבוע כדי להציג פיוטים שנשזרו סביבן, ובחלק מהמקרים גם לדון במנהגים מגוונים, חלקם מוכרים ונפוצים וחלקם ייחודיים לקהילות מוגדרות. נציג כאן מעט מהשפע שאצור בספר, על פי סדר פרשיות השבוע.

בכמה ממחקריו עסק חזן במוטיב היונה, וכאן הוא שב אליו בדיונו בפרשת נח. הוא מעיין בשירו הידוע של יהודה הלוי, "יום שבתון אין לשכוח... יונה מצאה בו מנוח", ומעמיד שני נוסחים שלו.

אחד מגיבורי פרשת תולדות הוא עשו, שבימי הביניים זוהה עם אדום ועם הנוצרים. כאן בוחר חזן בפיוט תחינה שכתב רבי שמעון בן צמח דוראן לימי שני וחמישי, ולמעשה הדהד בו את מוראות ימיו וביקש להפיח תקווה בלב קוראיו. הרשב"ץ נולד באי הספרדי מיורקה ב־1361, והתפרנס כרופא. בעקבות פרעות קנ"א (1391) נאלץ לברוח לאלג'יריה, לאחר שמסר את שארית הונו בספרד כדי לפדות את נפשו מניצור בכפייה. הוא הגיע לקהילה ענייה שלא יכלה לשלם על שירותי בריאות, ולכן נאלץ להתקיים מלמדנותו. בפירושו לדברי רבי צדוק במסכת אבות "ואל תעשם קורדום לחפור בהם", הוא קָבַל והתנצל על כך.

פרשת וישב משמשת מצע לדיון בסיפורי יוסף בלשונות היהודים, בעיקר בערבית־יהודית ובלדינו, בפרוזה ובשירה. תוך כדי הילוכו מעיר חזן גם על מקומו של יוסף בחבורת האושפיזין של חג הסוכות.

פרשת בּׄא מספקת הזדמנות להתוודע למנהגים ייחודיים סביב ראש חודש ניסן. חזן סוקר בקצרה את מנהג ה"בסיסה", שנשמר בטקסיות מוקפדת בקרב יהודי ג'רבה ותוניס שבתוניסיה, ובטריפולי שבלוב; את מסורת ה"תואחיד", שרווחה במצרים; ואת דרכם של יהודי אפגניסטן לציין את האביב במרחב הציבורי.

פרשת בשלח נקראת לא רק סביב ט"ו בשבט אלא גם בשביעי של פסח (ברובה, לא כולה). חזן מביא ומנתח "רשות" קצרה לקדיש של תפילת ערבית בשביעי של פסח, שחיבר פרג'י שוואט, ומשמשת עד היום במנהגי התפילה של יהודי לוב, תוניסיה ואלג'יריה בתפילות ערבית חגיגיות, ולא רק ביום טוב האחרון של חג המצות.

בפרשת ויקהל עוסק חזן בשבחי הלשון העברית, ונקודת המוצא היא פסקה בדברי יהודה הלוי בספר הכוזרי. חזן מביא קטעים משני שירי הלל שכתב רבי דוד אלקיים, איש מוגדור שבמרוקו בראשית המאה העשרים. הכותרת המקדימה לאחד מהם מסקרנת במיוחד: "פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הניגונים בשירים וכלי זמר, והוא על יקרת השפה". מלבד קהל היעד המוגדר, שאינו הקהל האופייני לפיוטים, כותרת זו מפגישה את הקורא עם "דופק החיים" בקהילת המשורר. עולה ממנה כי בתקופה זו כבר היו בנות שלמדו במערכת חינוך ממוסדת, שהעברית הייתה חלק מתוכנית הלימודים, שהתלמידים למדו לשיר בעברית והקפידו עימם על הגייה והטעמה נכונות, ולא נרתעו מלהפגיש אותם עם עברית מליצית ("יקרת השפה"). המילים הללו, מועט המחזיק את המרובה, קורעות צוהר אל תהליך המודרניזציה באחת הקהילות במרוקו.

לגלות את לכה דודי מחדש

במנייני השבטים שבתורה מוזכרים בשמם ככלל רק גברים. והנה, בפרשת פנחס נזכרת גם שֶׂרַח בת אשר, ודמותה המיוחדת כבר נדונה במדרש בכמה מקומות כאשת המעלה. חזן מנצל את ההזדמנות כדי להביא משהו משירת הנשים היהודיות בג'רבה, בערבית־יהודית, שכן רובן המכריע לא ידעו עברית ובוודאי לא היו מסוגלות לפייט בה. הן קשרו אותה לבית הכנסת "אלגריבה", מן הקדומים ביותר בצפון אפריקה, שפירוש שמו הוא "המופלא". זוהי דרך נוספת לחוש את דופק החיים של קבוצה, שלרוב היא נטולת קול ונוכחות.

פרשת דברים נקראת בשבת שלפני תשעה באב, וחזן בוחר לדון בהקשרה בקינה ידועה שכתב רבי יהודה הלוי, "אש תוקד בקרבי", ושבה השווה בין יציאת מצרים לחירות ובין יציאת ירושלים לשעבוד, אחרי שני החורבנות. אגב כך משתף חזן בחלק מלבטי החוקר כיצד להכריע לגבי פיוטים שזהותם מחברם אינה ידועה או מסופקת, ומספר כיצד הותר הספק בזכות רשימות מאוסף פירקוביץ' בספרייה הלאומית בסנט־פטרבורג.

הדיון בפרשת שופטים יוחד לפיוט המוכר "לכה דודי", שכן הפטרת השבת פותחת במילים "אנכי אנכי הוא מנחמכם", ובפיוט זה משובצות פסוקיות מתוך שבע שבתות הנחמה. דווקא משום שהפיוט שגור היטב, ספק אם כל מי שמזמר אותו נותן דעתו על מילותיו ועל רעיונותיו. העיון בו שלא באמצעות סידור התפילה מאיר את עיני הקורא ומלמד עד כמה השכיל רבי שלמה אלקבץ לדחוס בפיוטו שפע רעיונות ולהביעם בלשון עשירה ובמבנה משוכלל.

פרשת כי־תצא עשירה במצוות יותר מכל פרשה אחרת. חזן בוחר להסב את תשומת הלב לנתינה ולתמיכה בדרך המכבדת את המקבל, באמצעות השיר "אמת מארץ חדל חדול" מאת רבי שלמה חלאוה ממקנס שבמרוקו. מתברר שהשיר הוא סאטירה נוקבת על יחס החברה לעניֶיה.

פרשת האזינו מזכירה לנו שמשה לא נכנס לארץ ואף לא נקבר בה. חזן מביא משירי אברהם שלונסקי ורחל המשוררת על "נבו", מתוך השוואה ניגודית לאופן שבו יהודה הלוי התייחס להר הזה. זוהי דרך עדינה ומתוחכמת להצביע על מוטיב משותף לשירת ימי הביניים ולשירה העברית החדשה, שיש בה יסוד חתרני, מורד ומתריס. מתברר שפני הדברים מורכבים, כרגיל.

ספרו של חזן הוא תרומה איכותית ועשירה להכרת הפיוט העברי מראשיתו ועד למאה העשרים, להתוודעות לשימושים המגוונים של קהילות ישראל בפיוטים ולנוכחותם הרבה בחייהן, ולהתחקות אחר מנהגים ייחודיים שרווחו בקהילות הללו. במהדורה הבאה כדאי להוסיף מילון מונחים המוכרים בדרך כלל רק לחוקרי שירה ופיוט מקצועיים.

בדרכו היפה פורש חזן מניפה ססגונית של זיקות מגוונות אל פרשיות השבוע. השפע שמעניק חזן לקוראיו הוא בבחינת מתאבנים, ויש לקוות שהוא ישמש מקור השראה לעיון מעמיק יותר במסורות ישראל ובאופני יישומן בקהילות השונות בזמנים שונים. קריאה ביקורתית מלמדת שהטקסטים הספרותיים, מלבד היותם חוויה אסתטית ואינטלקטואלית, הם גם ברומטר רגיש המאפשר לחוש את דופק החיים. חזן בגבורותיו ראוי להערכה רבה ולתודה עמוקה על הספר שזיכה בו את הרבים, פרי בשל ועסיסי המושתת על כשישים שנות מחקר פעיל ופורה.