אין בספר הזה חרוזים ובכל זאת מומלץ לקרוא אותו בקול

עוֹד יֵשׁ יָמִים שֶׁל צַמָּרוֹת וּמִרְפֶּסֶת / צְחוֹק בּוֹהֵק וְרוּחַ לוֹחֶשֶׁת בַּסְּבַךְ / זוּג יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַזְּמַן, צוֹפֶה בְּעַנְנֵי הַחֹרֶף. / עוֹד יֵשׁ מָקוֹם שֶׁל חוֹף לָבָן, דֶּקֶל זְקוּף חָזֶה, [...] // עוֹד יֵשׁ, אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, יֵשׁ אֶת כָּל זֶה /... מֵעֵבֶר לַצַּד הֶחָשׁוּךְ שֶׁל הַלֵּב הַבּוֹכֶה / מֵעֵבֶר לַסֶּכֶר הַמְּדֻפָּן שֶׁל הַכְּאֵב / וְלַכִּוּוּץ הַדַּק שֶׁל הַנְּשָׁמָה / מֵעֵבֶר לְכָל זֶה יֵשׁ / בַּיִת שׁוֹמֵם נֵחָן בְּרֶגֶשׁ, וְיֵשׁ / חָצֵר קְטַנָּה, וְיֵשׁ / פֵּרוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן וְיֶלֶד / מְסַפֵּר סִפּוּר גָּדוֹל מִמִּדּוֹתֵינוּ וְאוֹמֵר - / שֶׁגַּם אִם לֹא הִסְפַּקְתֶּם זֶה בְּסֵדֶר / עֲדַיִן יֵשׁ / אֶת הַגִּלְגּוּל הַזֶּה.

יוצרים רבים עושים שימוש במוטו כפתיחה ליצירתם, ציטוט קצר בראשית הספר כקריאת כיוון והתכתבות. אבל בספרו השני של אלנתן מיה, "תן לדברים שמות", המוטו הוא כמעט ספוילר, או אולי הבטחה: זה בדיוק מה שאתם עומדים למצוא בפנים. הציטוט הנבחר הוא מתוך כתביו של ג'לאל א־דין רומי, המשורר בן המאה ה־13: "הוֹ סוּפִי־הֵלֶךְ, אִם לְחִפּוּשִׂים יָצָאתָ / הַחוּצָה אַל תַּבִּיט, הַכֹּל בִּפְנִים, חַפֵּשׂ!"

תנועת ההתבוננות הסוּפית הזו, שבה גם כשהעיניים כלפי חוץ הן בעצם מסתכלות פנימה, היא ליבו של הספר הזה. בניגוד לספרי שירה רבים הוא לא מספר סיפור או נוגע לנקודות חייו של הכותב, וקשה להצביע על נושא ממשי שהוא עוסק בו, מלבד פילוסופיה. הוא רצוף בשירים יפים שתוהים כולם על טבעו של העולם, או על טבעו של האדם, או שבעצם אין הבדל.

הכתיבה של מיה רכה, משתהה, בעלת תיאורים חיים וצירופים מעניינים. יש בה איכות שהייתי מכנה פיזית, לא במובן הגופני אלא באופן האיטי, האוהב, השם־לב־לפרטים, שבה השפה של המשורר נוגעת בעולם. אני ממליצה לקרוא את השירים בקול רם; אף שאינם שקולים או חרוזים, יש בהם מוזיקליות שנעים לפגוש בה.

את הבחירה להישאר ברמת ההגיגים וההגיונות, בלי לספק לקורא אף סוג של סיפור, מצאתי בעייתית מעט. לפעמים היא מולידה שירים מוצלחים, בעלי אמירה מחדשת על הקיום, או משפטים מבריקים. למשל, "כְּמוֹ תּוֹלַעַת בְּגֶזַע אַתָּה הוֹלֵךְ בְּתוֹךְ גּוּפְךָ", או: "חַלּוֹן נִפְתָּח כְּעֵדוּת / שֶׁהַיְּקוּם קַיָּם, וְהוּא בְּסַךְ הַכֹּל יְצוּר עִם לֵב - / כּוֹכַב לֶכֶת קָטָן, מְרֻפָּט וְכָחֹל". אבל לפעמים יש נפילה לא ברורה לקלישאות מעוררות פיהוק כמו "שְׁקִיעָה הִיא רַק עוֹד דֶּרֶךְ שֶׁל הָאוֹר לְהִתְגַּלּוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר", או "כָּל עוֹד הַלֵּב פּוֹעֵם אֶפְשָׁר לְתַקֵּן". בפעמים אחרות מצאתי את עצמי תוהה בסוף שיר: האם היה פה משהו? זה היה יפה, אבל מה זה בעצם היה?

אהבתי במיוחד את יוצאי הדופן, השירים המעטים שבהם המשורר הסכים לסדוק את מסך ההרהורים הסוּפי ולתת לקורא הצצה אל משהו מעצמו. ביניהם שירים על אביו, על יחסיו עם המלחמה והצבא, או שיר שהוא רשימת הנחיות ליום הולדת 39.

"תן לדברים שמות" (הרבה חומשים מכיל השם הזה) הוא ספר אסתטי בעל שפה עשירה, וברגעים שבהם הוא עובד – הוא עובד היטב.