"בעט ברזל" הוא "רליגיה" במדים. "רליגיה" הוא כתב־עת כמעט ותיק של מרכז "קדם", מאסף אינטלקטואלי העוסק "בפנומן הדתי" ובמצבו בזמננו – וזאת במסה, בתרגום, בשיר ובשיחה, ברוחב אופקים ובתעוזה מפתיעים בהתחשב בכך שמדובר במכון שמפעילה תנועת נוער דתית, אינדוקטרינרית לכאורה מעצם מהותה – תנועת עזרא.
והנה נטרפה השעה, מלוּמדי מערכת כתב העת המוקפד רצים – מי לטנק ומי לעמדה - והרליגיוזי מתברזל. ארבעים יום לאחר שמיני עצרת תשפ"ד כבר הופיע גיליון א', ספר קטן־מידות אך עבה למדי, "בעט ברזל: מילים לעת שבר". אותה אסתטיקה מזמינה של רליגיה – אך עתה עם ציור ברוטלי של עץ נחטב בשער, ופיסות ממגילת־הציור המונומנטלית של איתן רוזנצוויג הי"ד שכבר נודעה אז; ועם הודעה, שתחזור גם בעמודי הפתיחה של הגיליונות הבאים: "מהדורה לא ערוכה". "מהתוהו, מזוהמת התוהו, מתחילה המחשבה שלנו", כתוב בדבר הפתיחה. וגם: "זהו הווה רליגיוזי מתמשך – כזה שמרעיד את תחושת המציאות היומיומית, שמקלף את המילים השגורות... שמציף את המטען העמוק, הקמאי והמקודש שהמציאות נושאת".
ארבעה גיליונות ראו אור, ונראה שתם ונשלם. בשנה הראשונה למלחמה שלושה, בתכיפות פוחתת והולכת, ובמלאת שנתיים למלחמה, רגע לפני סגירת המעגל בהושענא רבה תשפ"ו, רביעי. הופעת "רליגיה" התחדשה בינתיים. הבהילות המופגנת בהודעה "לא ערוך" מתבטאת ברמת הגימור של כל טקסט, התלויה אכן בכותבים עצמם ובהבדלים ביניהם – ובעיקר, כמובן, היא זועקת מפיסות הטקסט. אומנם, כמו ב"רליגיה", אלו הם שיר ושיחה, מסה ותרגום; אבל עתה הם קצרים יחסית, כמו קרועים, נאספים כמו סביב מדורת פרטיזנים. מבקשים לפתוח את כל מה שנתקבע ורותך או כוסה בפלסטר. אומדים נזקים, מחשבים קיצין ותחילות. עין נושאים לשמיים ועוד עין לארץ, מסדירים נשימה, והיא אכן מוסדרת מגיליון לגיליון. ואל החומרים הללו חוברים, לשם שינוי מהרגלי רליגיה, גם יומני מילואים ושיח פנימי של לוחמים, ויצירות של אומן־מלווה בכל גיליון, אומן שלהוותנו לווה כבר למנוחת לוחמים.
הכי מעניין
תפילה על המוסר
כותרת הגיליון הראשון, "מילים לעת שבר", איננה מגדירה נושא, ומתייחסת לעצם קיומן של מילים, של דברים, כאל דבר ראוי לציון ולגיליון. העניין הוא "שבר". והגיליון ידבר בו. בשלושת הגיליונות הבאים, בא במקום ה"מילים" נושא מתחלף: "מוסר לעת שבר", "א־לוהים לעת שבר", "יהודים לעת שבר". המוסר, הא־ל ומאמיניו הם נושאי־על שאומנם בולטים, כל אחד בגיליון שלכאורה מוקדש לו, אבל ממלאים, כולם, את כל הגיליונות. וכך, בגיליון ה"מילים" נמצא שירהּ מעורר הסערה של בינה סבג־פינקלשטיין, "תפילה על המוסר", הפונה אל א־לוהינו וא־לוהי אבותינו, "אֵל אֱ־לֹהֵי הַנָּקָם", ומבקש "מְחַק מֵאוֹצְרוֹתֵינוּ שְׁתֵּי הֲבָרוֹת מוּ־סָר", כדי "שֶׁלֹּא נִתְעַנֵּג עַל תְּחוּשַׁת הַהוֹגְנִים... שֶׁלֹּא יִהְיֶה צִדְקֵנוּ נְעִימוּת הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת בֶּחָזֶה".
בעט ברזל | צילום: ללא
מסה חשובה של יורם חזוני על מוסר המלחמה מופיעה גם היא בגיליון זה. היא מבחינה בין מוסר לטהרה, מושגים שנוטים לזהות ביניהם כשאיפתו האחת של הצדיק; שהרי הטהרה תובעת ניקיון־דעת ופרישות ומשיכת ידיים ממלחמות ומפוליטיקה, אך המוסר תובע דווקא מעורבות בהם והפעלת כוח. בגיליון "מילים" זה תמצאו גם מסה על מוסר מאת משה בלאו, הקרויה "דיבור ברעם התותחים". וגם שיחה קלאסית, חד־משמעית במסקנותיה הלאומיות, של הסופר לייב רוכמן ז"ל על ניסיונו האישי בשואה ולקחיה, על יהודים לעת שבר. ובגיליונות הבאים, מסה על "א־לוהים והפוליטי" תמצאו בגיליון ה"יהודים", לא בגיליון ה"א־לוהים"; ודברים של הרב יוסף יצחק ליפשיץ המציגים את שרידת היהודים, עַם ישראל הבוער באש ואיננו אוכָּל, כגילוי האל בעולם – להפך, בגיליון ה"א־לוהים".
מילים, אם כן, מילים ומוסר וא־לוהים ויהודים – והכול לְעֵת שֶׁבֶר. כך בכסלו תשפ"ד אבל כך גם בתשרי תשפ"ו, עת מרפא. נוכח הקיבעון הזה אפשר אולי לשאול, בדחילו ורחימו, על קונספציית השבר. זו שקנתה לה שביתה וגם שלטון־יחיד בשיח, והרשתה לעצמה להיאחז בכותרת כתב־עת כזה ובעיצובו כמאפיין העל של התקופה, גם כעבור שנתיים, גם כשרגלי חיילינו על במותי ארץ, וחורשי רעתנו מקוננים על טיליהם הכתותים ואצבעותיהם הרצוצות; גם כשהחבורה מתפנה לכלול בכתב העת שלה מאמרים על מיסטיקה מול היגיון, על כהניזם ועל חינוך, וסיפור־מחזה על מהותה של יצירה עברית. מתישהו, אם היא קופאת על שבריה, גם תודעת השבר מתחילה להיות קונספציה.
הושברנו, אין ספק; ומי יכחיש זאת באוזני הרבבות שאיבדו בית או להבדיל בני בית, חלקי גוף או חלקי נפש. אך קונספציה גורפת ומסמאת היא לחשוב שכּל ישראלי חייב לשנות בעקבות האסון את תפיסת עולמו, גם אם הבין כבר קודם, לנוכח שרשרת זוועות הטרור של העשורים הקודמים, כי מחבלי הג'יהאד ולוחמי הפלסטיניזם ומאות אלפי אוהדיהם מחכים להזדמנות לעשות כל רע אפשרי לכל יהודי אפשרי. וקונספציה משתקת ומכשילה היא המכתיבה את המוסכמה האבסורדית השוררת כאן בפועל, כי השואה היא דבר שאפשר לאפסן במחלקת פולקלור, אך טבח בהיקף של אחד מחמשת־אלפים ממנה מטיל צל על הקיום וקלון על התקווה.
השמיים זזו
שיח השבר, שבירת הכלים, ממסגר את גיליונות "בעט ברזל". אף כי יש בהם הכול מכול. אף כי למרות ה"לא ערוך" יש כאן מעשה־עריכה רב־תוקף: איתור פעיל של אוצרות גנוזים מאת כותבים מן העָבר ומעֵבר לים, וגילוי של כותבים חדשים עדיני הבחנה ועזי הרגשה. ואף כי מוטת הכנפיים האידאולוגית רחבה, ויש פולמוס פנימי, וניתן מקום גם למאמרים הנוטים אל השלומאות המיתממת אפילו לעת שבר. ואף כי לצד שיח הנקם נמצא בגיליונות שיח נגדי, כגון השיר "התבשׂרות" של רות חוה פוירשטיין החותר מן הנקם אל התקווה להתעלות מעליו. עדיין, העניין הוא השבר, שבר בת עמי; וגילויו הטקסטואלי של השבר הוא פעם אחר פעם הביטוי המוקצן, מנתץ החרצובות. אומנם, כרכי "בעֵט ברזל" אינם המקום לחפש מתכונים לשיטוח רצועת עזה, ועוד פחות מכך לתור בהם אחר קריאות שבר לכניעה עכשיו ובכל מחיר; לא זה העניין, לא זה הנושא. אבל מולכת בהם הקריאה היסודית ממנה, זו המתאפשרת דווקא מתוקף העיסוק בשאלות הנצח, שאלות האל והאמונה: תודעת שינוי הערכין.
מעיין בוסקילה, מדי בי"ת, שמן על מדי צבא, 2025. | צילום: המסלול לאמנות, מכללת תלפיות
"יום אחד השמיים זזו", מנסח זאת אילון אביאור־לובוצקי, מן העורכים. ודוק: השמיים. השמיים הם הזבול. ובכל זאת השתנו. בהקשר של אכזבה מן הדתות המונותאיסטיות האחיות, "שתיקת האסלאם כולו" באירועי ההשמדה ושתיקת הכנסייה בשואה, הוא אומר: "נדרש מונותאיזם חדש. נדרשים שמיים חדשים להתכנס תחתיהם".
דברים נוקבים שבנוקבים מופיעים אפוא בגיליונות. עוז בלומן, אף הוא מן העורכים, פרסם מסה חריפה המובילה שוב ושוב אל האבחנה כי שאלת היסוד עכשיו, קרן הדילמה המחלקת בינינו, היא השאלה הגסה למראה "עם ערבים או בלי ערבים". הרב בלומן, איש רוח וקודש, חוקר משנתו של הלל צייטלין, מחבר הספר "שבטים" המוצא סגולה בכל שבט ושבט של עם ישראל אז והיום, הוא התגלמות תודעת השבר בסדרת החוברות הזאת, וגם בספר מסות אישיות־אקטואליות עזות־ביטוי שפרסם בנפרד לרגל המלחמה. הוא מספר בו גם על הפאות שהחל לגדל לאחר האסון, כהתגדרות כאובה אך גם מתריסה ביהדותו על סימנֶיה.
בחזרה אל התלם
"אנחנו בהווה מתמשך של קטסטרופה". אלו הן מילות הפתיחה של דבר המערכת בגיליון ג', "מאתיים ושישים ימים" אחרי הרעש. הזכרנו כבר אחת מיצירותיה החזקות, הכבירות, יורקות האש, של המשוררת בינה סבג־פינקלשטיין – זו שהתנגדה למוסר. בס"פ מלווה בפואמות מתריסות שלושה מארבעת הגיליונות. אפשר, אגב, למצוא צבר נאה של שירי המלחמה שלה באתר "יהי". ביקורת על השיר הנזכר, מתוך התפעלות אסתטית כנה והבנה לרגש הנקם לעת הזאת, אך גם בהצעה כי "הפיתוי של השיר הוא מעין תחבולה, גילום של האסתטיקה של הרוע", פרסמה חנה פנחסי בגיליון מאוחר יותר. גם יהושב"ח, מיודענו יהונתן שלום בנחיון, פרסם שיר מַענֶה בנוסח הפייטנים בתגובה לשיר המופלא והמרתיע כדבריו.
אך הקטסטרופה מפרנסת את מדורת "בעט ברזל" כל העת. אפילו אצל עמנואל לוינס, פרקליטו של "האחר", מצאו חכמי "בעט ברזל" התבטאות בעד מחיית עמלק, ויכוח עם מרטין בובר. ורמח"ל, מתגלה בגיליון גימ"ל, חיבר תפילת נקם באומות העולם. בגיליון זה, גיליון הא־לוהים, תמצאו כמה התבטאויות בדבר אשמת השמיים.
המגמה ניכרת גם באחדים מיומני המלחמה. אף במעודן שבהם, כתר יומני המלחמה בכרכי בעט ברזל, יצירתו היפהפייה של צבי לובושיץ "כחרס הנשאר", המופיעה בגיליון האחרון, אנו מוצאים פנינים המשקפות טוטליוּת: "כאשר יש מיתה של רוח המלחמה, מיתה באה ליצירה הרוחנית... יש לקוות שבעקבות המלחמה נחזה בתחייה תרבותית". ומחמם את הלב ביפעתו, אבל כמה טוטלי: "ההתיישבות ביהודה ושומרון וחבל עזה היא כמו חרס עם שם ה' על פי התהום; מחסום בפני נחשול נוראי של תוהו ובוהו והרס וחורבן שעלולים לפעפע ולשטוף את העולם בלעדיה".
מה לעשות, הזעזוע נחוץ לנו. הטקסטים ה"חזקים" הללו ושכמותם הם מיעוט ב־835 עמודיהם עתירי החוכמה של גיליונות "בעט ברזל" – אך הם אשר עט הברזל חורת על לוח ליבנו ובזיכרוננו. ייתכן שאם לא נרגיש שבר וחורבן גמורים נישאר אדישים למציאות המתדפקת בשערי ממ"דינו. ייתכן אף שכך נישאר קהים לשירת העת. בגופרית שהתיז ביאליק ב"על השחיטה" ו"בעיר ההרגה" הוא עורר את ההגנה העצמית היהודית. "אנחנו צריכים תורה חדשה" חרץ, ואחר כך הסביר את כוונתו המצומצמת יותר, חברנו ועורכנו אלחנן ניר בשיר מתחילת מלחמה זו, שנותר בזיכרון בשל גישת השבר שלו, הרבה אחרי ששירים אחרים נשכחו.
הזעזוע נחוץ לנו, אך שקר השבר אם הוא חזות הכול. סמלי וטוב הוא שסדרת בעט ברזל על מחמדיה מסיימת כנראה את דרכה, ואנשי קדם חוזרים להתמסר לכובד הלא־תמיד־מושך, הפילוסופי לפעמים לעייפה, אך הנושא־בעול, של גיליונות "רליגיה" הרגילים. נחזור נא אל התלם, מחוזקים ברוחנו ובמוסרנו, יודעי טוב ורע, כדבריו של עמרי שרת במאמר הפותח את הגיליון הראשון ובמאמר החותם את הגיליון האחרון.