ימי מילואים (ו)

לקריאת הפרקים הקודמים:

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

פרק ה'

סבתא שלי מתה לפני שנה, ומאז העסק שלי בקריסה.

לא יודע למה הסכמתי לקחת את התפקיד. זה היה לפני חמש שנים כמעט. הכל היה בסדר אז, ייבאתי פלאפונים וכל זה, בדיוק פתחתי סניף כשניסו המח"ט שאל אם אני בעניין להיות מ"פ של הפלוגה שלי. אמרתי כן. כשעדי שאלה אותי אם זה היה הגיוני אמרתי לה את מה שאני אומר תמיד, על העם והמולדת וכל זה. זו לא המולדת שלי באמת, נולדתי באוקראינה. אמא עלתה עם סבתא כשהייתי בן שנה. בכל אופן, לקחתי את התפקיד. הכל היה בסדר.

המילואים האלה התחילו לפני שלש שנים בערך. החיילים חושבים שהם התחילו היום אבל בפועל הכל התחיל לפני שלש שנים. הכנו לוח זמנים לשנים הקרובות. לא ידעתי שסבתא תמות, שיקומו לי שלשה מתחרים באותה פינה מרובעת של המרכז קניות, שמכירי השכירות יעלו ככה. בכל אופן לא הייתה ברירה. מי יהיה מ"פ? עשינו הכנת סגל, נחתנו כאן בבסיס. בסיס גדודי. דווקא חמוד. הבסיס. אבל אחרי יום, יום אחד, אליאור התקשר. אמר שהוא מתפטר. הולך ללמוד מחשבים בהאקריו, משהו כזה. וזהו, אין לי מנהל חנות.

אבל לא על זה רציתי לדבר. יש לך סיגריה?

אה חשבתי אתה מגלגל. אני לא נוגע בסיגריות כאלה אבל יודע מה, תביא. איך במילואים חוזרים להיות סדירניקים, אה? מצחיק.

בכל אופן מה אני אגיד. מתן – מכיר את מתן? המתכנת. לא, לא הגבוה. כן, יש שלשה. קטע. בקיצור מתן, הארנק שלו נגנב באל"ת. אימון לפני תעסוקה. והוא סיפר לי ואני לא נלחצתי אבל קצת כן כי מה גנב עכשיו. תן לי לעבור את המילואים האלה בשקט וסאלאמת. אבל לא, גנב בפלוגה. אני ישר חשדתי בסטפן, הוא בחור – לא מכיר אותו, זה מילואים ראשון שלו, אבל יש לו פרצוף כזה, של מישהו שלא אכפת לו מאף אחד ויכול להרים איזה ארנק. אבל לא אמרתי לו כלום, גם למתן נראה לי שלא אמרתי כלום. רק שאני אטפל בזה, ושאלתי אם הוא רוצה כסף, והוא אמר שהוא יודע שאני עצמאי, ואני נשמתי לרווחה כי אמרתי –

מאיפה אני אביא את הכסף הזה עכשיו, זה מה שאמרתי לעצמי. וקיללתי את עצמי קצת למה לא אמרתי לעידו הסמ"פ יאללה, קח את הפלוגה הזו, יש לי עסק להציל.

אולי קצת בא לי שהעסק יקרוס, אתה יודע?

כאילו בקטע שדי, כמה אפשר להנשים את זה. מצד שני צריך כסף, מה לעשות. ילדים וזה. אישה.

בכל אופן כל זה היה לפני כמה ימים. אתמול בא אלי דני, התל אביבי הנחמד הזה, יודע מי זה? בטח שאתה יודע. בקיצור בא ביקש לצאת. אמרתי לו שידבר עם מי שעושה שבצ"ק. לא אני. אחד הקצינים. עזריאלי אולי, לא יודע, זה התורנות שלהם, אני לא מתעסק בזה. הייתי מת אם הייתי מתעסק בזה. אמר שהוא לא תופס אותם. אמרתי מה אפשר לעשות אחי, זה העם וזו המולדת וכל זה, אתה מכיר את הנאום שלי. והוא פשוט השאיר את הנשק בחמ"ל, לקח את הרכב ונסע.

איך גיליתי את זה. בשתיים וחצי מתקשר אלי החמ"ליסט, אומר שסטפן תקוע במשולשת. זו עמדה כזו, תצפית, לא משנה. בקיצור תקוע במשולשת. מה זה אומר, היה צריך לרדת באחת עשרה אבל אף אחד לא הגיע. עלה מול החמ"ליסט, החמ"ליסט ניסה לתפוס את דני שהיה צריך להחליף אותו, אין תשובה. לא עונה. הפלאפון מצלצל מצלצל ואף אחד לא עונה. היה ברור לי מה קרה, התחרפנתי. כאילו מה, בוא, האקסית שלך מבקשת אז ישר אתה קופץ לדום?

וקינאתי בו. זו האמת. שהוא יכול ככה להגיד לא אכפת לי הצבא לא אכפת לי התושבים לא אכפת לי הגדר, אכפת לי רק מעצמי. אני דפוק אני, לא יכול להגיד דבר כזה. לא יכול לקום ולהגיד די, החיים האישיים שלי חשובים לי יותר. הנה מה, השארתי את עדי בבית עם הילדים. הגיוני? לא הגיוני. היא עצבנית עלי. אומרת שאני עושה מדי מילואים. אבל מה אני יכול לעשות? לא יכול. זה התפקיד שלי. ולכן התעצבנתי על דני וקינאתי בו וזה מה שגרם לי, כשהוא חזר בארבע בלילה, לצרוח עליו באמצע המוצב.

אתה מכיר אותי, לא אדם עצבני. אבל צרחתי עליו. אמרתי לו שלא יכול להיות שהוא מפקיר חבר במשך כמה שעות בעמדה, סטפן היה שם עד שלש. החמ"ליסט העיר מישהו, לא יודע את מי, שיעלה שמירה למה אחת עשרה שעות בעמדה סטטית זה לא סביר. וצעקתי עליו שאנשים סומכים עליו. שאני סומך עליו. שמה זה שווה החרא הזה, תסלח לי, אם הוא עושה את זה ככה.

ודני שמע. עמד ככה בדום באמצע המוצב. ספג כל מה שהשלכתי עליו ואחר כך אמר, כמו שאני רואה את זה יש לך שתי ברירות. אחת שתגיד אוקיי, אתה הולך לכלא או שיט שכזה. השנייה שתגיד באסה שזרקת עלינו אבל אנחנו צריכים אותך אז אנחנו שמחים שחזרת. אין לך סד"כ, נכון? אתה לא תשלח אותי לכלא. אתה צועק עלי כי אין שום דבר אחר שאתה יכול לעשות. ככה הוא אמר, דקלם יותר נכון, כאילו מישהו אמר לו מה להגיד והוא משחק איזו דמות, אבל הדמות הזו צדקה. לא יכולתי לעשות כלום. ובינתיים חצי מוצב התעורר.

וזהו זה מה שהיה. דני עלה למשולשת להשלים את השעות החסרות, ואני הלכתי למחסן שהפך למשרד מ"פ, והתיישבתי שם, וחשבתי איך אני אומר לעידו שיתפוס פיקוד כי היה לי ברור שרואים שאני לא כאן, אני בעסק. שאין לי כח לכל המשחקים האלה, ילדים שמתרוצצים מכאן לכאן ואנחנו עוקבים במשקפות, ושאין לי כח לפקד על החיילים אבל התפקיד מחייב, וכאילו אף אחד לא ילך אחרי לקרב כשאני בעצמי לא בטוח שזה המקום שבו אני צריך להיות עכשיו. עידו בכלל היה בבסיס החטיבתי נראה לי, ישן שם באיזה חדר במגורי קצינים. היה צריך מזגן. לא משנה.

בקיצור זהו, אחרי כמה דקות מנו דופק על הדלת. אולג, אפשר לדבר איתך? אפשר.

מנו, צריך להגיד, האיש חמום. מה זה חמום, יכול לדפוק מכות לעמוד חשמל.

בקיצור הוא מספר שנכון הארנק של מתן נגנב לפני כמה ימים? כן. אז הוא, כלומר מנו, מנמנם ככה בחדר שלו בין משימה למשימה ופתאום הוא רואה את דני נכנס לחדר, מחטט באיזה תיק, מסתכל שלא רואים אותו ויוצא עם משהו ביד. והוא לא בחדר הזה, כן? כאילו נכנס לחדר שלא שלו ויוצא עם משהו שהוא לקח מאחד התיקים. ואחר כך הוא נסע לאקסית שהיא החברה שלו. חשוד? חשוד לאללה. זה מה שמנו אמר. ואני בעיקרון לא חשבתי שדני הוא הגנב אבל היה פה משהו, אתה מבין? כאילו מה קרה שם?

זהו. מאז אני במחשבות. לא הצלחתי לחזור לישון. השעה כבר שבע וחצי בבוקר ועוד רגע אני אלך לצחצח נעליים ולנקות נשק וכזה, ויש מלא משימות להיום ולדעתי גם המג"ד יבוא לראות איך אנחנו מתאקלמים, אבל אני כל הזמן במחשבות. משהו קורה בפלוגה הזו, יוני, אני אומר לך. משהו קורה כאן ואין לי מושג מה.