"האם ניתן לומר שיש ערך באסתטיקה של עיר? מקובל לחשוב שנאה ויאה ללכת על שביל בין ההרים ולשבח את בוראי על מפעלו – אולם מהי תגובת אדם מאמין נוכח יופייה של עיר, פועל ידי אנוש?" (עמ' 166). בשאלה זו פותח הרב ד"ר דניאל גוטנמכר את הפרק השישי בחיבורו, "אסתטיקה ואיכות חיים בעיר". דומה ששאלה זו יפה להבנת מטרתו העיקרית של המחבר.
מקובל לחשוב כי מפגש כן ואמיתי עם הא־לוהות יכול להתקיים רק במרחב הפתוח האותנטי, הטבעי, נטול המלאכותיות. גוטנמכר מבקש להרהר בהנחה זו. מטרתו, לדבריו, היא "לחלץ את העיר מתוך המבט הקודר, הרואה בה אך ורק גשמיות רעשנית החוסמת את קיומם של חיים רוחניים, חיים שיש בהם תפילה" (עמ' 239). בעיניו, ניתן וצריך לפתח מערכת חשיבתית מסודרת הרואה בעיר, יצירתו המלאכותית של האדם, מרחב שהאל נוכח בו, ושגם בו מתאפשרת קרבת א־לוהים.
ספרו של גוטנמכר נשען על שלושה צירי חשיבה עיקריים, הבאים לידי ביטוי באופן עקבי בכל פרק: הציר ההלכתי – כאשר דרך עיון למדני במקורות השונים (חז"ל, ראשונים ואחרונים) מבקש המחבר לחלץ תובנות מפסיקות הלכתיות הנוגעות לעיצובה ואפיונה של העיר; הציר ההגותי – הן מנקודת מבטה של הפילוסופיה הפוליטית הכללית, והן מהזווית של המחשבה המדינית היהודית בכל הנוגע למרחב העירוני ותרומתו לעיצובו של היחיד והחברה; והציר המחקרי – מבית היוצר של מדעי החברה (מדע המדינה, גיאוגרפיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה) וכל מה שנוגע להיבטים אדריכליים ותכנון ערים. כל אלה מלוים בהתכתבות עם יצירות אמנותיות עכשוויות המציגות זוויות שונות על המרחב העירוני ומאפייניו.
הכי מעניין
אתונה וירושלים
רבים זיהו את הפסיקה ההלכתית העוסקת בהלכות שכנים והמרחב השכונתי בכלל, עם צורך בחשיפתה של עמדה מוסרית בדבר כללי ההתנהגות הנדרשים ממני, כיחיד, במסגרת החברתית שבה אני חי. מושגים כגון "היזק ראייה" או "בני עיר" הם דוגמאות בלבד לסוגיות תלמודיות שבאמצעותן מבקשים חז"ל לבחון את האיזון העדין שבין היחיד – זכויותיו וחובותיו – לתביעות הציבור.
מיכאל קובנר, הבניין הגדול (9 חלקים), 2009 | צילום: באדיבות האמן, מתוך הספר
גוטנמכר מבקש להציב קומה נוספת ואף נועזת לדיונים אלו, המתכתבת עם תחום העיסוק של מדעי החברה: האם ניתן לזהות בספרות המסורתית גם חשיבה הנוגעת למרחב העירוני ועיצובו? מה אמור להיות מקומם – הפיזי והרעיוני – של מוסדות הציבור (כדוגמת השוק) בתוך העיר? האם יש להלכה עמדה בנוגע לאיכות חיים ואסתטיקה בחיים העירוניים? האם אפשר להצביע על גישה הלכתית המאפשרת את קיומם של מקומות בילוי (בתי קפה או קניונים, לדוגמה) במארג העירוני הראוי? ובכלל, האם יש לעיר מקום בעיצוב אופיו וזהותו של היחיד המתגורר בה? לאורך הספר מציג גוטנמכר דיון חשוב ומעמיק שמשתרע בהיקפו מהמקרא, דרך חז"ל והראשונים ועד פסיקות אחרונים, כולל ספרות מחקר הנוגעת בסוגיות אלו.
הציר השני של הספר, ההגותי, נוגע בהגות הפוליטית בכלל ובהגות פוליטית יהודית בפרט. לא רק יחסי יחיד־חברה עומדים כאן לבחינה, אלא גם סוגיות הנוגעות לתיאולוגיה ופוליטיקה. השאלה המניעה את גוטנמכר, כאמור, היא מידת קרבתו של האדם לקב"ה בין בנייניה ומשעוליה של העיר.
טלו לדוגמא את פרשיית מגדל בבל (בראשית ט), שאיתה פותח גוטנמכר, ובצדק גמור, את הדיון בדבר מקומה של המסגרת העירונית במקרא ולאחריה בהגות. הקב"ה התנגד לבניית העיר והמגדל, והפרשנויות להתנגדות זו הן רבות ומגוונות. מייצגת מובהקת בהקשר זה היא עמדתו התיאוקרטית והאנטי־מדינית של אברבנאל. מאידך מצביע גוטנמכר על פרק מ"ח בתהילים, "שיר מזמור לבני קורח", כביטוי לנוכחותו של הקב"ה בתוך העיר, במקרה הזה ירושלים. בעיניו, זהו "שיר הלל שבו מככבת העיר כדמות ראשית בצל הא־ל" (עמ' 51). זוהי העיר האוטופית שאליה יש לשאוף.
כחוקר בתחום מדע המדינה, גוטנמכר משלב תמות מרכזיות העומדות כתשתית רעיונית חשובה להבנת המחשבה העירונית: המתח שבין ההגות הקהילתנית (קומוניטריזם) ובין הליברליזם ביחס למקומו של היחיד בתוך החברה; מסורת מול חדשנות סביב שאלת העיצוב והאדריכלות, ועוד. הוגים כדוגמת אמיתי עציוני ורוג'ר סקרוטון, כמו גם הרמב"ם, הרלב"ג והרב סולובייצ'יק – הם דוגמאות לנוף ההגותי המוצג כאן בדבר היחס המורכב לעיר ומרחביה.
עיר, אדם ובורא | צילום:
ליאו שטראוס, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, טען באחד ממאמריו כי "האדם המערבי נעשה למה שהוא בעקבות המפגש בין האמונה המקראית ובין המחשבה היוונית. כדי להבין את עצמנו ולהאיר את דרכנו אל העתיד, דרך שלא עבר בה איש, שומה עלינו להבין את ירושלים ואתונה". "ירושלים", אליבא דשטראוס, היא ביטוי של אמונה והתגלות, והיא מיוצגת בספר באופן מעניין ומעמיק מנקודת המבט היהודית. ייתכן שהיה מקום להוסיף עיון קצר במקורותיה ההגותיים של הנצרות – שכן גם היא נכללת במושג "ירושלים" – על שאלת מקומה של העיר. זאת ועוד, היה מקום להוסיף גם את "אתונה" – ההגות היוונית הקלאסית (בעיקר זרמים פוסט־אריסטוטליים) על אודות עיר־המדינה ושאלת תרומתה לעיצובו של היחיד.
חלונות הצצה
בציר השלישי, המחקרי, מיטיב גוטנמכר לפרוש בכל פרק יריעה רחבה ומרתקת משלל זוויות כגון הגיאוגרפיה האורבנית, האדריכלות (כמו גם אדריכלות הנוף), הארכיטקטורה והעיצוב של העיר. הוא מציג מושגים כדוגמת ג'נטריפיקציה או המרחב השלישי, שפותחים עבור קורא הדיוט כמוני צוהר לעולמה המרתק, לעיתים המסתורי, של היחידה הקרויה "עיר".
אחד הדברים שמושכים את העין (ואת הלב) בקריאת הספר הוא הצגת יצירות אמנות – ציורים, צילומים וקטעי שירה – שדרכם מבקש גוטנמכר להנכיח את התמות המעסיקות אותו. כבר בכריכתו של הספר מסמן המחבר את אחת ממטרותיו. היא מכילה את ציורו של רפאל מימון, המחולק לשני חלקים: חלקו העליון הוא שחזור של מעמד הגרלת המגרשים ב"אחוזת בית" ב־1909 וייסודה של תל־אביב, ובחלק התחתון, הצמוד אליו ומהופך לו, מוצגת תל־אביב כעיר מודרנית, תעשייתית, רוויית בניינים וגורדי שחקים. הנה לפנינו שני פנים, שתי מציאויות, שתי תנועות נפשיות שונות לרעיון ה"עיר".
בין דפי הספר שזור מגוון עשיר ויפה של יצירות אמנות. לדוגמא, צילום רחוב באמסטרדם (עמ' 179) כביטוי לאסתטיקה עירונית, או צילום מלון פארק רויאל בסינגפור (עמ' 224), המאפשר חשיבה על איחוד שבין טבע ועירוניות וחזון הערים הירוקות. הגדיל לעשות המחבר בפרק השמיני ("עיר תפילה"), שבו יצר תמהיל מעניין של פרשנות ליצירות אמנות מודרניות עם קטעי הגות יהודית. אם נוסיף לכל אלו שירים פרי עטם של עמיחי, אלתרמן ושלונסקי, שהספר מעוטר בהם, קיבלנו לא רק תוספת רעננה לחיבור אלא גם חלונות הצצה מגוונים שדרכם מתכתב גוטנמכר עם עולמה של תרבות המערב.
זהו ספר מחקרי ואישי, המהלך בצעדים איטיים ומשתאים בין בנייניה, שביליה וגינותיה של העיר. כמורה דרך רעיוני הוא מצליח להדביק את הקורא בהתלהבותו, והתוצאה היא ספר קוהרנטי, אסתטי, מהנה ומעשיר.
ד"ר דודי פויכטונגר הוא מחנך בתיכון הרטמן בירושלים ומרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ובמרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"