יש על שמו רחוב מרכזי בתל אביב אבל הוא כמעט אלמוני

יותר משלושים שנה שימש הרב יעקב מזא"ה כרבה של מוסקבה, מ־1893 ועד מותו ב־1924. הוא לא היה רק רב, ודאי לא רב רגיל, אלא למשל גם ממעניקי התנופה לתיאטרון "הבימה" – שהחל את דרכו ברוסיה וכונה במקורו על שם בימת ספר התורה בבית הכנסת. הרב מזא"ה השתתף גם בהקמת מועדון הספורט "מכבי", ופרקי זיכרונותיו הופיעו בקביעות בעיתון הארץ, בתקופה שבה עורכו הראשי היה תלמידו. היה מי שכינה את הרב מזא"ה "דמות מפתח בתחייתנו הלאומית", אולם עבור בני זמננו הוא אלמוני, אף שיש על שמו רחוב במיקום מרכזי בתל־אביב.

הרב מזא"ה (פירושם של ראשי התיבות הוא "מזרע אהרן הכהן") היה פעיל ציוני בלתי נלאה; קשה למצוא ארגון ציוני ברוסיה שידו לא הייתה בו. הוא פעל עם גורמים שהפכו מרכזיים בתנועה הציונית כדוגמת מנחם אוסישקין, בעוד שמו שלו נשאר בצל. די לקרוא את המלים הנרגשות שבהם תואר בידי איש המופת הרב דוד כהן, "הנזיר", שפגש אותו ב־1908, כדי להבין שמדובר בדמות ייחודית: "במוסקבה ביקרתי את הרב מזא"ה ז"ל... לנתי אצלו שם והארכנו שיחה עד אחרי חצות הלילה. הוא היה פה מפיק מרגליות בשיחה, כמו בנאומיו".

באופן רשמי היה הרב מזא"ה פקיד מטעם ממשלת הצאר, אך בה בעת התנגד ללא מעט מפעולותיה ונאבק בה למען בני עמו. הרב מזא"ה הוא כנראה מי שיצר את המונח המדובר כיום, "משפט עברי". ראשוני העוסקים בתחום היו תלמידיו, שייסדו את החוג בשם זה באוניברסיטה העברית. היום הוא היה מוגדר ציוני־דתי, משוכנע העורך הראשי של זיכרונותיו שרואים כעת אור מחדש, ד"ר יהושע סוקול.

ספר הזיכרונות של הרב מזא"ה ראה אור עד כה פעם אחת בלבד, לפני תשעים שנה בדיוק, ונערך במקורו בידי המשורר אברהם שלונסקי. הספר עוסק בתקופות שכמעט אינן מוכרות בחיי יהודי רוסיה. למשל, גירוש היהודים בשנת 1891 ממוסקבה, שהיה חלק מהגליה מקיפה יותר של יהודים מתחומי "רוסיה הקדושה" לתחום המושב היהודי בפקודת סרגיי אלכסנדרוביץ', אחיו של הצאר הרוסי. צו הגירוש פורסם בפסח והכריח את 30 אלף יהודי מוסקבה לעקור מעירם. הגירוש ההוא הביא להרעה כלכלית קשה בחיי היהודים, ובין השאר לפירוק אגודת "מחניים" שהקים הרב מזא"ה למען יישוב ארץ הקודש. קרקעותיה נמכרו לברון רוטשילד, והרב מזא"ה עצמו לקה במחלת עצבים.

תרבות של שקר

עיקר פרסומו של הרב מזא"ה בעולם היהודי היה בעקבות עדותו האמיצה במשפט בייליס, עלילת הדם המפורסמת ביותר במאה העשרים, שעוררה זעם ברחבי אירופה והסעירה את יהדות העולם בכלל ואת יהודי האימפריה הרוסית בפרט. מציאת גופתו של נער אוקראיני נוצרי בן 12 בשם אנדריי יושצ'ינסקי ליד קייב בסמיכות לחג הפסח של 1911, הובילה להאשמת היהודים ברצח, אף שכל הראיות הצביעו על כך שהרוצחת הייתה עבריינית מוכרת, לא יהודייה, בשם ורה צ'בריאק. מנחם מנדל בייליס, שעבד בסמיכות למקום הרצח, נעצר בחשד לביצועו בעקבות עדות שקר. בסיום המשפט זוכה בייליס מכל אשמה. בעדותו בבית המשפט ציטט הרב מזא"ה, בין השאר, את הפסוק מספר ויקרא, "כל נפש מכם לא תאכל דם".

"בימי משפטו של מנדל בייליס ביליתי כשישה שבועות בבית המשפט המחוזי בקיוב", כתב הרב מזא"ה בזיכרונותיו, והאריך במיוחד להתייחס לקטגור במשפט, אוסקר ויפר. הרב מזא"ה גם מספר שם כיצד לאחר המהפכה ברוסיה הפך הקטגור לנאשם בשל היותו חלק מהמערך השלטוני הצארי, ומתאר כיצד הפצירו בו, ברב, להעיד נגד ויפר כדי שיחמירו בדינו. הרב סירב מכיוון שראה בכך אימוץ דרכו השקרית של ויפר עצמו. בסופו של דבר הוצא כנראה ויפר להורג בירייה ב־1919 בידי הבולשביקים. אגב, גם הקטגור במשפט שהתנהל נגד ויפר חוסל בסופו של דבר בידי השלטונות הסובייטיים, במהלך הטיהורים הגדולים של שנת 1938.

הרב היטיב לתאר בזיכרונותיו כיצד תרבות השקר שלטה באולם בית המשפט שבו נדון בייליס: "פעם אחת קם הסניגור קאראבצ'בסקי באחרונה ואמר 'בתוך כל החומר הזה לא שמענו אפילו פעם אחת מפי שום עד את השם בייליס'". הרב הוסיף שבעקבות ההערה הזו ננזף הסניגור בידי נשיא בית המשפט: "האיש שאדוני ממליץ עליו נאשם בעוון נורא כזה, ואתה הופך את כל העניין לצחוק. הנני מזהיר אותך שלא תעשה עוד כדבר הזה, ומכריז הפסקה לעשרה רגעים".

"וכשקם אב בית הדין בראש חבריו השופטים להיכנס אל חדרו", המשיך הרב מזא"ה, "ראה כל הקהל שוויפר רועד ממש מצחוק אשר לא יכול לכבשו. וכפי הנראה, כל עצם ההפסקה הזאת לא הוכרזה אלא בכדי שיוכל הנשיא לצחוק לרווחה בהסתר פנים מן הקהל ומן השופטים. והקהל אשר לא יכול להתאפק החל לצחוק בקול רם".

הרב תיאר את האנטישמיות הממסדית הבוטה במהלך המשפט, שאפילו לא ניסו להסתירה: "בשעת נאום האשמה של הקטגור נתמלטו מפיו מילים שאיש לא שם לבו עליהן, ועלי הן עשו רושם נורא: 'שלטון היהודים גדול כל כך, עד שאפילו אני מרגיש את עצמי נתון להשפעת היהודים, שהם מעיקים על נפשי בהעלם ומפריעים אותי מעבודתי'".

"דברים אלה היו בעיניי אופייניים מאוד", הוסיף הרב, "הד קול פנימי הוא של אדם משכיל המרגיש בעל כורחו את צדקת ישראל, ואת הקושי הגדול שחש כל אדם שלא כבה בליבו הזיק האחרון של היושר בבואו להעליל עלילות על אדם חף מפשע כדי לקפח אומה שלמה".

לא עזב את העיר

חודשים אחדים לפני מותו נפגש הרב מזא"ה עם לנין בכבודו ובעצמו, בניסיון לעצור את הפוגרומים באוקראינה ואת רדיפת היהדות בברית המועצות. "אחרי המהפכה הבולשביקית ברוסיה, מהפכת אוקטובר 1917, החיים במדינה הפכו לגיהנום ובמיוחד חיי היהודים. כל מי שהיה יכול לברוח ברח, אך הרב מזא"ה נשאר", מתואר בהקדמה. "אין ספק כי הוא היה יכול להשיג אישור ולעזוב את מוסקבה. הוא מילא את תפקידו עד נשימתו האחרונה בליל שבת כ"ג בכסלו תרפ"ה". בהספד שפורסם עליו למחרת נכתב: "נגדע ארז" וגם: "נשמתו תהא צרורה בצרור החיים הלאומיים של עם ישראל".

את זיכרונותיו כתב הרב מזא"ה בעברית, אולם לדברי העורך הראשי, ד"ר יהושע סוקול, "זו עברית שמיועדת לדוברי רוסית". העורכים העכשוויים של הספר התאמצו להנגיש אותו לבני זמננו, בין השאר בעזרת ביאור המילים והמושגים הרוסיים שהספר מלא בהם. סוקול הוא מרצה לפיזיקה, שאת תואר הדוקטור שלו קיבל במכון ויצמן. הוא גדל במוסקבה, אולם הכיר באופן שטחי בלבד את דמותו של הרב מזא"ה. ב־1990 עלה ארצה עם משפחתו, וכעבור ארבע שנים התיישבה המשפחה בקרני־שומרון וחזרה בתשובה. סוקול נחשף לחיבור כאשר חתנו, פרופ' אלי סלוצקין מאוניברסיטת בר־אילן, העניק לו את הספר בהוצאתו הראשונה, זו מ־1936. סלוצקין נטל אף הוא חלק בהוצאתו המחודשת של הספר לאור.

ההוצאה המחודשת מוקדשת לזכר בנו של העורך, ישראל סוקול הי"ד, שנפל בעזה לפני שנתיים, בי"ב שבט. ישראל נפל 99 שנים אחרי מותו של הרב מזא"ה, אך אביו מוצא קווי דמיון בין השניים: "ברב־תחומיות של שניהם, בשייכות לכל העולמות ובגישור בין כל העולמות".