אחד הנושאים המודחקים ביותר בשיח עם ילדים, ואולי גם בשיח של מבוגרים עם עצמם, הוא המוות. הוא מוסט הצידה, אף שהוא נוכח בחיי ילדים הרבה יותר מכפי שנהוג להודות - בשיחות חטופות בין מבוגרים, במודעות אבל ברחובות ובשלב מוקדם למדי גם בשאלות על סופיות והיעלמות. דווקא משום כך, ובוודאי על רקע נוכחותה המוגברת של חוויית האובדן, העיסוק במוות כיום אינו בגדר מותרות ספרותיות אלא צורך רגשי ממשי. ספר ילדים טוב יכול לאפשר מעטפת רכה ואפילו חיוך וחמימות, גם כשמדובר בנושא שמעורר אי נוחות בקרב מבוגרים.
"אף פעם", ספרן החדש של הסופרת נורית זרחי והמאיירת בתיה קולטון, מיישיר מבט אל המוות בתעוזה נינוחה באמצעות קומיקס. הסיפור עוסק בנכדה שאינה מוכנה להשלים עם האפשרות שסבתה תמות. היא יוצאת למסע של התנגדות כנגד הסופיות ובדרך לומדת משהו על הקסם של החיים. הספר נפתח בדיאלוג ישיר:
סָבְתָא, כַּמָּה אַתְּ זְקֵנָה?
הכי מעניין
הוֹוֹוֹ, הַרְבֵּה מְאֹד.
בַּסּוֹף אַתְּ תִּצְטָרְכִי לָמוּת?
כֵּן, אֲבָל זֶה יִקְרֶה עוֹד הַרְבֵּה מְאֹד זְמַן..
התמונה המתלווה לדיאלוג משעשעת למדי: הסבתא מצוירת בדמות פילה גדולה ונפולת חדק, והנכדה כארנבת ספורטיבית וארוכת אוזניים. הבדיחה (שהצחיקה עד מאד את בן השבע שלי) שמופיעה כבר בפתיחת הסיפור מרככת את הישירות הנוקבת ורומזת על הטון העתידי של הספר כולו: נועז, מפתיע ומצחיק גם יחד. האיור של בתיה קולטון, בסגנון פרוע ועתיר המצאות, פורע את האימה באמצעות הומור ודמיון שופע.
אף פעם | צילום:
מתוך הקשר האוהב של השתיים ומתוך 'חוסר ההסכמה' של הנכדה, אלי, למוות העתידי של סבתה, היא יוצאת לגלות מי אחראי על המוות ולבקש ממנו שיוותר לסבתא שלה. היא מגיעה לקניון (כי שם יודעים הכל), לבית המרקחת (בגלל השלט 'חיים ארוכים') ומגיעה עד להר חידלון ולמלאך המוות עצמו, טיפוס ספק מאיים ספק מגוחך בשם מר מורטימר (מורט = מת בצרפתית). אלי לא מפחדת ממנו - היא פונה אליו ישירות, דורשת תשובות, ואפילו מצליחה להרחיק אותו זמנית ממקומו.
הסיפור אינו מרכך את עצם קיומו של המוות, ויחד עם זאת מסרב להעניק לו את מעמד האימה המוחלטת. המוות בסיפור מואנש באמצעות ישות שאפשר לדבר איתה, להתווכח איתה (לזרוק עליה קפה!) ובמידה מסוימת אף לנצח אותה. הניצחון מובע דרך תפיסת עולם שמסיטה את המבט ממר מורטימר אל החיים עצמם:
אָז מָה נַעֲשֶׂה? אֵיךְ נִזָּהֵר מִמֶּנּוּ?
נִחְיֶה וְנֹאהַב בְּכָל הַכּוֹחַ, זֹאת הַזְּהִירוּת הֲכִי טוֹבָה.
אַתְּ בְּטוּחָה?
אֲנִי חַיָּה כְּבָר הַרְבֵּה שָׁנִים. בָּדַקְתִּי אֶת זֶה.
אקורד הסיום של הספר נושא תקווה ונחמה ("הכנתי לך עוגת שוקולד" - מה יותר מנחם מזה?) המוות לא נעלם, אבל האהבה בכוחה מקבלת משקל משמעותי. כמו לא מעט מספריה של זרחי, גם כאן לא מדובר בספר "מרגיע" במובן המקובל, אלא בספר שמכבד את האינטליגנציה הרגשית של ילדים. המסע אל מלאך המוות מתגלה כהפתעה מבריקה. הוא מאפשר לילדים (ולמבוגרים הקוראים איתם) להתקרב אל הפחד בלי להיבלע בו ולהרגיש שמותר לשאול שאלות גם כשאין להן תשובה מנחמת, בהכרח. אולי משום כך ההקדשה הפותחת של הספר, "לכל מי שמתיזים קפה בפניו של מר מורטימר", מתברר כהצדעה לכל מי שחי ואוהב בכל הכוח. כמו סבתא של אלי.
"אף פעם". כתיבה: נורית זרחי, איורים: בתיה קולטון, הוצאת כנרת זמורה דביר.