אחד הנושאים המודחקים ביותר בשיח עם ילדים – ואולי גם בשיח של מבוגרים עם עצמם – הוא המוות. האירוע הזה, חלק מחיינו אם נרצה אם לאו, מוסט הצידה אף שהוא נוכח בחיי ילדים הרבה יותר מכפי שנהוג להודות: בשיחות חטופות בין מבוגרים, ובשלב מוקדם למדי גם בשאלות על סופיות והיעלמות. דווקא משום כך, ובוודאי על רקע נוכחותו המוגברת של האובדן בחיינו, העיסוק במוות כיום אינו בגדר מותרות ספרותיות אלא צורך רגשי ממשי. ספר ילדים טוב עשוי לאפשר מעטפת רכה ואפילו חיוך וחמימות, גם כשמדובר בנושא שמעורר אי־נוחות בקרב מבוגרים.
"אף פעם", ספר הקומיקס החדש של נורית זרחי, כלת פרס ישראל, מישיר מבט אל המוות בסגנון ובתעוזה אופייניים. זרחי מספרת על ילדה שאינה מוכנה להשלים עם האפשרות שסבתה תמות, יוצאת למסע של התנגדות, ובדרך לומדת משהו על הקסם של החיים. הספר נפתח בדיאלוג ישיר:
סָבְתָא, כַּמָּה אַתְּ זְקֵנָה? / הוֹוֹוֹ, הַרְבֵּה מְאֹד. / בַּסּוֹף אַתְּ תִּצְטָרְכִי לָמוּת? / כֵּן, אֲבָל זֶה יִקְרֶה עוֹד הַרְבֵּה מְאֹד זְמַן.
הכי מעניין
התמונה המתלווה לדיאלוג משעשעת למדי: הסבתא מצוירת כדמות פילה גדולה ונפולת חדק, והנכדה כארנבת ספורטיבית וארוכת אוזניים. הבדיחה (שהצחיקה עד מאוד את בן השבע שלי), שמופיעה כבר בפתיחת הסיפור, מרככת את הישירות הנוקבת ורומזת על הטון העתידי של הספר כולו: נועז, מפתיע, מצחיק ועמוק גם יחד. האיור של בתיה קולטון, בסגנון פרוע ועתיר המצאות, פורע את האימה באמצעות הומור ודמיון שופע.
אף פעם | צילום:
מתוך הקשר האוהב של השתיים ומתוך "חוסר ההסכמה" של הנכדה, אלי, למוות העתידי של סבתה, היא יוצאת לגלות מי אחראי על המוות ולבקש ממנו שיוותר לסבתא שלה. היא הולכת לקניון (כי שם יודעים הכול) ולבית המרקחת (בגלל השלט "חיים ארוכים"), ומגיעה עד להר חידלון ולמלאך המוות עצמו, טיפוס ספק מאיים ספק מגוחך בשם מר מורטימר (מורט = מת בצרפתית). אלי לא מפחדת ממנו; היא פונה אליו ישירות, דורשת תשובות, ואפילו מצליחה להרחיק אותו זמנית ממקומו.
זרחי אינה מרככת את עצם קיומו של המוות, אך גם מסרבת להעניק לו את מעמד האימה המוחלטת. המוות בסיפור הוא ישות שאפשר לדבר איתה, להתווכח איתה, ובמידה מסוימת אף לנצח אותה. הניצחון מובע דרך תפיסה שמסיטה את המבט ממר מורטימר אל החיים עצמם:
אָז מָה נַעֲשֶׂה? אֵיךְ נִזָּהֵר מִמֶּנּוּ? / נִחְיֶה וְנֹאהַב בְּכָל הַכּוֹחַ, זֹאת הַזְּהִירוּת הֲכִי טוֹבָה./ אַתְּ בְּטוּחָה? / אֲנִי חַיָּה כְּבָר הַרְבֵּה שָׁנִים. בָּדַקְתִּי אֶת זֶה.
אקורד הסיום של הספר נושא תקווה ונחמה, לא משום שהמוות נעלם, אלא משום שהאהבה מקבלת מקום של כוח. כמו לא מעט מספריה של זרחי, גם כאן לא מדובר בספר "מרגיע" במובן המקובל, אלא בספר שמכבד את האינטליגנציה הרגשית של ילדים. המסע אל מלאך המוות מתגלה כהפתעה מבריקה. הוא מאפשר לילדים (ולמבוגרים הקוראים איתם) להתקרב אל הפחד בלי להיבלע בו, ולהרגיש שמותר לשאול שאלות גם כשאין להן תשובה מנחמת. אולי משום כך ההקדשה הפותחת של הספר, "לכל מי שמתיזים קפה בפניו של מר מורטימר", מתגלה לא כבדיחה צדדית, אלא כהצדעה לכל מי שחי ואוהב בכל הכוח.