סוד הקסם היפני: ספר הפנטזיה שמציע הצצה לתרבות זרה ומופלאה

מהחלק האחורי של הארון שעשוי להיעלם ולהוביל אל נרניה, ועד המחסום בין רציף 9 ל־10 בתחנת קינגס־קרוס בלונדון, העולם שלנו משובץ בשערי מעבר ספרותיים שמובילים מן הריאליסטי והמוכר אל אזורים מוחזקים פחות. במקרה של "ירח מים", השער הזה הוא דלת הכניסה של מסעדת ראמן בטוקיו, שעבור אנשים מסוימים הופכת לדלת אל חנות משכון משונה במיוחד: במקום למשכן בה חפצים יקרים תמורת כסף בימים נואשים, ניתן למשכן בה חרטות ובחירות עבר, ולקבל תמורתן קופסת תה. לחנות הזו יש גם דלת אחורית, ומאחוריה עולם שלם, אחר, שכל צעד במסע בו הוא הפתעה: מקסימה, מחרידה או מענגת. על המקסם הזה חתומה הסופרת הפיליפינית סמנתה סוטו ימבאו, וזהו הטקסט הראשון שלה שרואה אור בעברית.

בפתח הספר אנחנו פוגשים את האנה, היורשת הצעירה של חנות המשכון, שפוקחת את העיניים ביום הראשון שלה כמנהלת. "לזמן אין גבולות מלבד אלה שבני האדם מקימים. ביום הסתיו הזה, הקר במיוחד, אישיקאווה האנה הקימה גבול בעזרת שכבת עור דקה ביותר. זהו יתרונם של העפעפיים. כל עוד היו עפעפיה סגורים, יכלה להפריד בין שני החצאים של חייה: עשרים ואחת השנים שחייתה לפני שפקחה את עיניה, וכל מה שעמד לקרות לאחר מכן". אף שבפסקת הפתיחה הזו לא מופיע אף מרכיב על־טבעי או פנטסטי, ניתן כבר לראות בה את איכותו הקסומה של הטקסט.

העלילה מתניעה בזריזות והדברים משתבשים מהר: כשהאנה יורדת מחדרה היא מגלה שהחנות נפרצה ואביה נעלם ממנה, יחד עם אחת הבחירות הממושכנות. אלה לא חדשות טובות: העונש למשכונאי על אובדן בחירה הוא מוות. מנהלי החנות, מפלצות נטולות חמלה בשם "השיאיקואין", הרגו את אימה של האנה לאחר שחמדה את אחת הבחירות לעצמה. הם יהרגו את האנה, אם לא תמצא את הבחירה החסרה.

אבל אל דאגה, היא לא תצא אל מסע החיפוש לבדה. קיישין, פיזיקאי יפני־אמריקאי שנמצא בדרכו אל גלאי החלקיקים סופר־קמיוקנדה (שאגב קיים במציאות), עוצר בטוקיו לאכול ראמן ונכנס בטעות אל חנות המשכון הבזוזה. הוא מוצא את עצמו מלווה את האנה בכל אחת מהתחנות המשונות של המסע. יחד הם הולכים לחפש תשובות: במקדש שבו ניתן להאזין לעשן הנרות, אצל נביאה־ילדה־מקעקעת, בבית תה שמתקיים רק בחלומות, וכן הלאה, אל מקומות הגיוניים פחות ופחות. כמו בספרי פנטזיה רבים, התגלגלות העלילה כאן מזכירה קצת משחק "חפש את המטמון" מורכב במיוחד, שבו כל תחנה מובילה אל התחנה הבאה בדרך. כמו בספרי פנטזיה מעטים, כל אחת מהתחנות כאן מרתקת, יוצאת דופן, מרובדת וספוגה במטען מטאפורי.

איני בקיאה בתרבות יפנית, כך שחלקים רחבים בספר היו קסומים וזרים עבורי, אולי יותר מכפי שהמחברת התכוונה; לא ידעתי כמה מהביטויים או המונחים שהיא השתמשה בהם היו פרי עטה, וכמה מהם מתבססים על המציאות בתרבות היפנית. חִשבו למשל על מקרה הפוך, שבו בספר פנטזיה ישראלי תופיע הצפירה של יום הזיכרון, ועבור קורא יפני זו תישמע כמו המצאה של הסופרת, שנכנסה לעלילה בשל ערכה הסמלי.

שם הספר, "ירח מים" (ביפנית: סויגֶטסו), הוא ביטוי זן־בודהיסטי שמייצג דברים שאי־אפשר לתפוס בצורה ישירה, כמו השתקפות הירח במים, שנראית בהישג יד אבל לא ניתן לאחוז בה. "קינצוגי" היא טכניקה יפנית מסורתית לאיחוי כלי שבור בעזרת לכה מעורבת בזהב, שנועדה לא להסתיר את הסדק אלא להדגיש ולייפות אותו. הלקוחות בחנות המשכון שותים תה בספלים שאוחו בטכניקה כזאת, רומזים בעדינות על האופן שבו חרטות משתלבות בחיינו ועל הדרכים השונות שבהן אנו יכולים לבחור ולהתבונן בהן. ביטויים אחרים, כמו "פנינת קיוקו" שאוצרת בתוכה זיכרונות, הם פרי דמיונה של ימבאו. בגלל העבודה החכמה עם המושגים האמיתיים מתוך התרבות היפנית הקיימת, קשה להפריד בין דמיון למציאות, ונוצר ערבוב יקר ערך בין ריאליזם ובין רובד נסתר יותר, חלומי.

מי שולט בגורל

לפני שהספר הזה נפלא, הוא קודם כול מוזר מאוד. קשה למקם את הטקסט הזה תחת סוגה מסוימת. זהו ספר פנטזיה כמובן, בשל הממד העל־טבעי והקסום שבו, אבל אין בו בניית עולם ברורה, וכללי הקסם בתוכו כל הזמן מתכופפים. זהו רומן, יש כאן היכרות זוגית, ובכל זאת זה לא ספר רומנטי במיוחד, ומה שמתפתח בין קיישין להאנה לא תופס נפח רב מהטקסט. במובנים מסוימים זהו ספר מתח, כיוון שאביה של האנה נחטף והיא יוצאת לחפש את החוטף, אבל העלילה מתפתלת לכיוונים כל־כך אקראיים שקשה להחזיק את הקו המתנשם, החייב־לגלות־את־התשובה, שמחזיק ספרי מתח. זהו ספר מסע, אבל היעד חמקמק. ספר התבגרות שמתבגר לאחור. זוהי ספרות יפה, אבל הסוף טוב. מה זה? משל? תפילה? מתכון?

השאלה הגדולה שעולה מתוך העלילה היא שאלת הבחירה החופשית. קיישין המדען, בעל הפרספקטיבה האינטלקטואלית, חי בעולם של חקר: תצפיות מובילות אל תוצאות, האדם מתקדם ולומד ומתפתח, ומתוך התשובות שגילה הוא שואל בכל פעם שאלה חדשה. בעולם של האנה, הגורל חתום מההתחלה: כל תינוק הולך להורישי, אמן הקעקועים, שטובע בעורו את סיפור חייו, כך שהוא גדל אל תוך הידוע מראש. האנה בוחרת לשבור את המסלול המיועד לה כשהיא מכניסה לחייה את קיישין, אדם מהעולם שבחוץ, ששמו אינו מופיע במפה שלה. ואילו קיישין עוזב את תנאי המעבדה הנוחים אל עולם שונה מכל מה שהכיר. העולם הזה פותח לו פתח אל קצוות שלא יכול היה לדמיין, אבל גם לוכד אותו בתוך דרך סגורה עם בחירות מתמעטות.

על פני השטח, שאלת הבחירה/גורל מוכרעת לכיוון הצפוי – הגיבורים מתגברים על גורלם וכותבים את סיפור חייהם בעצמם, כפי שגיבורים נוטים לעשות בספרים, אלא אם כן איתרע מזלם לענות לשם אדיפוס. אבל באופן סאב־טקסטואלי מתרחש מהלך הפוך, שמשאיר את השאלה לא מבוררת עד הסוף ושומר על הספר מעניין. אחרי שלאורך רובו של הספר, כשלושה רבעים ממנו, קווי העלילה מתפזרים כמו גולות שנשפכות מקופסה, בחלקו האחרון המחברת אוספת את כל החוטים ונועצת כל אחד במקומו בדיוק מסחרר. כל פיסת פאזל נופלת למקומה, כל דמות־משנה ששכחנו ממנה משחקת תפקיד, כל האבדות נמצאות. יש טוויסט עלילתי שהוא אחד המבריקים שקראתי, ואז עוד אחד, וכל הבלגן הופך לסדר יפני, כאילו מארי קונדו הייתה אחת מקוראות הבטא של הספר. האם זה לא גורל? לא כך נקרא האופן שבו לכל צעד, אקראי ככל שנראה לנו כשעשינו אותו, יש תפקיד מכריע?

הפיתוי ללעוס את המסר

הספר סובל משתי נקודות חולשה מרכזיות, שתיהן גזורות דווקא מתוך מה שיפה בו: המסע הארוך, הצבעוני והלא צפוי שעוברים יחד קיישין והאנה. ראשית, הוא מתפזר מדי, והכאוטיות שבו מטשטשת את המתח. הספר הזה מכיל מספיק מטען ותהפוכות כדי להשאיר את הקורא על קצה הכיסא, כסוס ציפורניים וטבול בעלילה עד אוזניו, חייב לדעת מה יקרה בהמשך. אבל שלבי המסע נערמים זה על זה, מוזרים ומופלאים ולא ישירים, ואיפשהו בין הביקור במוזיאון שבו דקות אבודות מקופלות לעגורי נייר ובין הכפר שבו מכינים כוכבים מחלומות, הקורא מאבד ריכוז. לא במובן השכלי, הוא עדיין יכול לעקוב אחרי העלילה, אלא במובן האמוציונלי – קשה להיות מושקע רגשית במשהו שמתפצל ומתפשט ככה. השיאיקואין הרודפים תמידית אחר הגיבורים עוזרים קצת להחזיר עלילה ליושנה, אבל גם זה לא לגמרי עובד.

נקודה שנייה היא העומס המטאפורי, שלפרקים עובד היטב ולפרקים גולש למפורשוּת־יתר. כמעט כל פרט במסע מכיל תחתית כפולה ומטען דימויי - מבית האירוח שמופעל על ידי רוחות רפאים, עד השוק הלילי שבו ניתן לקנות מידע ולשלם עליו בזיכרונות. המחברת מצליחה להתאפק יפה רוב הזמן, אך לפעמים היא נופלת אל הפיתוי ללעוס עבור הקורא את המסר, מה שכמובן הורס אותו. כך, למשל, במפגש בתחנת הרכבת שבה הרכבות לא מגיעות בזמן – חילול קודש במונחים יפניים. זמני ההגעה אקראיים לחלוטין, ולכן הממתינים לרכבת בונים סביבה כפר מגורים שלם, מפתחים חקלאות ומנהלים חיים שלמים בזמן ההמתנה, חיים שהם מוכנים לעזוב בחטף כשהרכבת מגיעה סוף־סוף. האנה וקיישין מפספסים כמובן את הרכבת שלהם, ומתיישבים לארוחת ערב עם אחד המקומיים, איש קשיש שמחכה שם לרכבת מאז שהיה ילד. הוא מספר להם על האישה שהכיר בתחנה ועל בנו, על המזון שהצמיח והאנשים שהאכיל. "מה עוד אפשר לבקש? לא מובטח שנגיע אל יעדנו. רק המסע מובטח. ההמתנה היא חלק מהמסע". טיפ לסופר מתחיל: אם זה נשמע כמו משהו שהיה כתוב על צ'ופר שקיבלת במסע סוכות, אל תכניס את זה לכתב היד שלך.

אבל כל נקודות הנפילה שבעולם לא היו מונעות ממני להתאהב בספר הזה. השפה יפהפייה (וצריך לציין לטובה גם את המתרגמת המצוינת, לי עברון) והעלילה זורמת, בלי אף חלק צפוי או משעמם. זה טקסט מלא בקסם, מלא במסירות למילים, שיש בו מבט חומל על האנושיות, על מה שמקולקל בה ועל החן. הדמויות עגולות, אהיבות בדרכן הלא מושלמת, והסוף מפתיע ומעורר מחשבה.

ומילה על האכסניה: "ספרים בעלמא" היא הוצאה קטנה, צעירה, שמוציאה תרגומים נהדרים לספרות שיש בה נועם. הם תרגמו את "המורשת הנסתרת" – סדרת רבי מכר מעולה שעוטה כריכות אומללות – עוד לפני שהחל שיגעון ה"רומנטזי׳"; את סדרת "מדריך העצלה לקסם", מהאהובות עלי; ואף הוציאו מחדש את כתביה של ג'יין אוסטין. באופן כללי, הכותרים של ההוצאה הזו מצליחים לעשות את הבלתי אפשרי: להיות מתוקים ומהנים אבל גם פואטיים, ספרותיים וכתובים היטב. דווקא הספר הזה הוא לא כוס התה הרגילה של ההוצאה: יותר דחוס ומרובד ודורש יותר מאמץ אינטלקטואלי, אבל גם מתגמל את הקורא בהתאמה.

"ירח מים" הוא ספר יפה באופן פיזי. כמו ששקיעה יפה, כמו ים. בניגוד להרגלי הקריאה שלי בשגרה לא בלעתי אותו, אלא קראתי לאט לאט, כמו חפיסת שוקולד ששוברים ממנה חתיכה אחר חתיכה. יש בו הצצה מכשפת אל תרבות זרה ומלאת הוד, טבעית ועל־טבעית. גם אם אי אפשר להחזיק בבבואת הלבנה, בהחלט קשה להסיט ממנה את המבט.