יעל משאלי מתארת אישה שמסרבת לבלום למרות האזהרות

בדיוק ברגע שבו פרק חדש אמור היה להתחיל, הכול נגמר לרות. רגע לפני היציאה לפנסיה נינוחה שכוללת דגימה של יעד אקזוטי אחר בעולם בהדרכה מאורגנת מדי שנה, מציאת התנדבות שתמלא את החיים במשמעות מחודשת והזדקנות עם המוּכּר (גם אם לא תמיד הטוב), אבנר, בעלה, הופך אותה לאלמנה.

זה קורה בדיוק כשהיא מקיצה מטשטוש בדיקת הקולונוסקופיה ופתאום יש ממצאים שהרבה יותר מפחיד להתמודד איתם. עד לאותה נקודה הכול עבד לפי אותו ספר הדרכה עלום, שלפי הקווים המנחים שלו הופכים זוגות למשפחה שמנקה את הפילטרים של המזגן אחת לחודש, ומנסה לחגוג ציוני דרך משפחתיים במדינה שבה אף משפחה לא יכולה לסגור את הדלת מפני אסונה או ששונה.

מה שקורה מאותו הרגע הוא קפסולה דחוסה, לעיתים דחוסה מדי, של כל מה שמתאפשר כשה"צריך" נוטש לטובת ה"נדרש". נדרש מתוך איזו צעקה פנימית שמהדהדת מכריכה אל כריכה ברצף של הצצות אל צילומי רנטגן שלרוב לא מתאפשר לנו להישיר אליהם מבט. המבט הזה, קשה ככל שיהיה, הופך בטן, ממלא בחמלה ואפילו מצייד בכלים אמיתיים ליציאה אל עולם של התבגרות בואכה הזדקנות.

מבט עמוק במיוחד מתאפשר לקוראים צעירים מגיבוריה של משאלי, אבל כבר לא צעירים באמת, על הורים מתבגרים־מזדקנים. האימא שהיא רות, האבות שהם בני הזוג החדשים שהיא מכניסה אל חייה. הורים שיורדים מעמדת השמירה שמחייבת ההורות. הורים כבני אדם. מתוסכלים. מכוסי שמיכה מנחמת כשהמיטה הופכת לממלכה מועדפת. מתאהבים. מאהבים. מתאכזבים. הורים שלא מוגדרים דרך הצורך שמכתיב ילד שכבר הפך להורה בעצמו. הנוכחות הסמלית כמעט של בנותיה בעלילה המואצת היא מעשה חינוכי בפני עצמו שתובע התמקדות באישה שהיא לאחר שהשילה מעליה עול גידול ומסרבת לבלום כשהבנות שלה מרימות תמרורי אזהרה.

יש בתיאורים האלה, של הנשיות שמייצרת נפרדות מובהקת מהאימהות ואולי גם מסבתאות בלתי מדוברת שמקופלת שם בין ההתרחשויות, הצעת הגשה חתרנית כמעט, של צמיחה פנימית אל הגדרות זהות חדשות. היא מרשה לעצמה בחינה מחודשת של כל הקבוע והמוכר, וסביב שינויי התפאורה שהיא מייצרת עבור עצמה - עיר חדשה, דירה חדשה, ימים נטולי מחויבות - מתגלות גם האפשרויות להיות אישה אחרת.

רותירות הוא מרחב של אודיסאה פנימית שברגעים רבים בקריאה נחווה כאילו נכלא בדירת הקבלן החדשה שאליה עברה. בכל אחד ממרכיביה של הגיבורה של משאלי חונים מסעות רבים נוספים. ממש בתמונת הפתיחה של הרומן, נכנסת אותה אודיסאה להאצה שעומדת בניגוד גמור להאטה החיצונית שתובע עולם של מגפה, עולם של מלחמה בת שנתיים.

המסע של רות הוא הצעה להתבוננות ברגע שבו אין כבר מה להפסיד, לא בתוך הבית ולא מחוצה לו. רגע שבו ספר ההדרכה נשרף, והמסעות הפנימיים שלנו עוברים מהאטה להאצה פראית. היא מאפשרת להבין, אם מוכנים, שאת הפחדים הכי עמוקים שלנו לא ניקינו יחד עם הפילטרים של המזגן אחת לחודש, אלא שימרנו בתוכנו באדיקות בחסות תובענות השגרה. דווקא כשהכול נגמר, מתאפשרת הבהירות להיות ישות חדשה שאינה פונקציה של אף אחד אחר, וההבנה שיש רגעים שבהם אפשר לבחור בחיים רק כשהם פוגשים את הקץ.