מנקודת מבט פוסט־קולוניאלית, משיכתם של סופרים ואינטלקטואלים מערביים למרוקו, בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה־20, שיקפה שילוב בין כמיהה לאקזוטי ובין ניסיון לברוח ממוסכמות המערב. מרוקו שימשה מעין מרחב הקרנה קולוניאלי: היא נתפסה כמרחב חסר גבולות של חושניות, עוני פואטי ורוחניות, והיוותה בכך מעין "תחנת חובה" עבור סופרים כמו אדית וורטון, פול בולס, ז'אן ז'נה, ויליאם בורוז ואחרים. הם חיפשו בה מרחב קיום חלופי, כמעט אנרכיסטי, שבו ניתן לפרק את העצמי האירופי ולהרכיבו מחדש. ב־1978, קצת אחרי תור זהב אמיתי או כוזב, יצא ספרו של אדוארד סעיד על אודות האוריינטליזם, וטען כי אותה מערכת של ייצוגים מערביים את "המזרח" כמרחב אקזוטי, מסתורי, נחות או נעלה, היא פשוט עוד דרך (אולי מעט יותר מתוחכמת ומוסווית) לחזק את עליונות התרבות המערבית.
"קולות מראקש" של אליאס קנטי, יהודי בולגרי שכתב בגרמנית וזכה בפרס נובל לספרות ב־1981, פורסם לראשונה ב־1968. הספר מבוסס על מסע שערך קנטי למרוקו בתחילת שנות החמישים.עם פרסומו זכה לשבחים על סגנונו הלשוני, עושר הדימויים ויכולת ההתבוננות יוצאת הדופן של המחבר. לאורך השנים החלו לבקר בחריפות גם אותו ולראות בו מי שמשעתק מבט אוריינטליסטי, מתפעם ומתנשא, ואולם גם מבקריו זיהו כי בכל זאת יש בו משהו שונה; הוא נמשך לאינטנסיביות החושית של מרקש – לריחות, לצבעים, לקולות – אך אינו מבקש להתמזג עימה. להפך: מבטו נשאר אנתרופולוגי כמעט, אובססיבי למרחק, מסרב לרומנטיזציה.
קולות מראקש | צילום: ללא
קנטי מתבונן ומתעד את השווקים שבהם נאלץ להתמקח; את הקבצנים שאחד מהם טומן את מהטבע בפיו ולא בכיסו, את הרובע היהודי (ה"מלאח"), את הגמלים שהיוו התשתית הכלכלית־תרבותית של המקום (מתברר כי גמלים עלולים להיות מסוכנים מאוד; לעיתים הם באים בלילה והורגים בני־אדם בשנתם). רשימותיו הפיוטיות מודעות לסובייקטיביות האינהרנטית שלהן, ומתערבבות בהן יראת כבוד, חרדה ודחייה. לרגע הוא לא ראה במקום פנטזיה מתמשכת. התעקש להישאר זר."כדי להתוודע לעיר אתה זקוק למקום סגור... בו תוכל להיות לבדך כשהבלבול שמשרים עליך הקולות החדשים והבלתי מובנים נעשה גדול מדי", הוא מבין כבר בהתחלה (עמ' 28), כפי שהוא מבין כי "בחברה שבה רב הנסתר, בחברה המסתירה בקנאות את פנים בתיה, את תואר נשיה ואת פניהן... בחברה כזאת מתעצם כפל כפליים קסמה של הפתיחות בה דברים מיותרים ונמכרים" (עמ' 17).
הכי מעניין
הבחירה במרקש אינה אלמנטרית. טנג'יר שבצפון מרוקו הייתה הרבה יותר אטרקטיבית, עקב הנמל הבינלאומי ואוזלת ידם של החוק ומשטרת המוסר. מרקש שבלב הדרום, העטופה בהיסטוריה של שליטים, שבטים ברברים ומסורת אסלאמית־מדברית ארוכה, שמרה תמיד על גוון מסורתי.
מבטו של קנטי על מרוקו נשען אומנם על סקרנות ורגישות של מתבונן חוקר, אך גם הוא אינו חף מההיבטים שתיאר סעיד כמו ניכור, הכללה ולעיתים חוסר יכולת להבין. עם זאת, קנטי אינו נופל בקלות לקלישאות כמו רבים מבני תקופתו. הוא מוקסם אך שומר על מתח ביקורתי, כמעט קר. זו אינה אידיאליזציה רומנטית אלא התכתבות כפולה עם המבט האוריינטליסטי: מחד, הוא חוזר על דימויים קלאסיים של המזרח. מאידך, הוא מודע למוגבלותו ולחוסר האפשרות להבין או לחדור את האחרוּת: "אני מנסה לספר משהו, וכל אימת שאני מחריש, אני מבחין שטרם אמרתי דבר. מין חומר נוזלי צמיג וקורן זוהַר מופלא נשאר בתוכי ולועג למלים" (עמ' 20).
האם קנטי מצא במרקש את מה שחיפש? התשובה הסבירה היא שמלכתחילה, בניגוד לאחרים, כפי שלא הפליג בפנטזיות הוא גם לא הגדיר גם שום קוארדינטות של חיפוש. וכשאין מטרה מובהקת כזאת, כל מה שמוצאים עשוי להיות שווה זהב.