חתול תעלול: כשמשורר החרדה כתב שירים קלילים על חתולים

קשה לדמיין את ת"ס אליוט – משורר החרדה, השבר והיובש הרוחני של המאה העשרים – יושב וכותב שירים משעשעים ופרועים. ובכל זאת, דווקא בשנת 1939, על סף מלחמת העולם השנייה, ראה אור "ספר החתולים השימושיים של פוסום הזקן" - קובץ קליל, מחורז ושובב העוסק בחתולים, ורחוק לכאורה שנות אור מן הקדרות של "ארץ הישימון" ויצירותיו האחרות. הוא תורגם לראשונה לעברית ב־1986 באופן חלקי, וכעת רואה אור בתרגום חדש ומשובח של רונן סוניס. הספר מציע לקוראים היכרות עם צד פחות מוכר ביצירתו של אליוט, כזה שמרשה לעצמו לשחק, להצחיק ולהביט בעולם בעין אירונית. לימים שימש הספר בסיס למחזמר מצליח בברודווי, הנחשב לאחד המחזות המוזיקליים המצליחים בתולדות התיאטרון.

אליוט, זוכה פרס נובל לספרות ב־1948, נמנה עם גדולי המשוררים של המאה העשרים, ועם הדמויות המזוהות ביותר עם המודרניזם האנגלו־אמריקאי. הוא נולד בארה"ב, היגר לאנגליה וחי בה עד מותו ב־1965. שיריו, הנחשבים תובעניים ולא קלים לקריאה, עוסקים בהתפוררות תרבותית, אובדן משמעות וחרדה רוחנית. על רקע זה, ספר שירים הומוריסטי העוסק בחתולים נראה כסטייה מפתיעה: אסופת נונסנס מלאת הומור ורפרנסים תרבותיים והיסטוריים. העיסוק בחתולים תוך רפרור אל המיתולוגיה היוונית, פאבים אנגליים ידועים, דמויות מתוך קלאסיקות כמו שרלוק הולמס או בית ממכר העתיקות, שחקנים מפורסמים ועוד, הופך את הקריאה למפגש מרהיב ורב־שכבתי עם התרבות האנגלית, ולא רק.

ראשית כתיבתם של שירי החתולים הייתה צנועה ואינטימית. אליוט כתב אותם כשירי נונסנס לילדיהם של חבריו, מתוך שעשוע וללא יומרה ספרותית מוצהרת. השעשוע מתגלה כמוקפד להפליא: המשקל מדויק, החריזה חכמה, וההמצאה הלשונית שופעת. המסורת האנגלית של לואיס קרול ואדוארד ליר נוכחת בבירור, אך אליוט מטמיע אותה בשפה ובקצב המזוהים עמו: "תּוֹרָמִי־סִּינַי הוּא חָתוּל לֹא צָעִיר; / הָיוּ לוֹ הַרְבֵּה גִּלְגּוּלִים בַּהִיסְטוֹרְיָה / וּשְׁמוֹ הִתְפַּרְסֵם בְּשִׁירִים־לְמַכְבִּיר לִפְנֵי הַכְתָּרַת מַלְכָּתֵנוּ וִיקְטוֹרְיָה..."

הנונסנס מאפשר צחוק, קלילות והנאה, אך גם יוצר ריחוק מן הביקורת – השירים נכתבו כאמור בשנים טעונות ובתקופה של חרדה, הסתגרות ושנאת זרים. בין השורות ניתן לזהות טיפוסים חברתיים, דינמיקות של העדפה או הדרה, ולעיתים אף רמזים לקריקטורות אנושיות בעלות מטען פוליטי ("פֵּקִינֵזִים (וְלֹא מְשַׁנֶּה מָה אוֹמְרִים) / הֵם בִּכְלָל לֹא אַנְגְּלִים, אֶלָּא סִינִים כּוֹפְרִים"). עם זאת, השירים אינם כופים קריאה כזו; ההומור מאפשר לקורא לבחור אם להישאר במרחב המשחקי או לקרוא את השירים כטקסט רב־שכבתי.

היחס המיוחד של אליוט לחתולים בולט לאורך הספר. החתולים לדידו אינם חיות מחמד חביבות בלבד, ואף לא אלגוריה סתמית. כל חתול זוכה לכבוד, לשם מורכב, לאישיות מובחנת ולעולם פנימי משלו. השיר הפותח את האסופה מתעכב על סוגיית השם: "אֵיךְ לִקְרֹא לֶחָתוּל? זֶה עִנְיָן פְּרוֹבְּלֵמָטִי / וְלֹא שַׁעֲשׁוּעַ לִימֵי הַחֻפְשָׁה. / וַדַּאי תַּחְשְׁבוּ שֶׁאֲנִי הִשְׁתַּגַּעְתִּי / אִם אֶטְעַן שֶׁחָתוּל – כִּנּוּיִים לוֹ שְׁלוֹשָׁה... / אַךְ מֵעֵבֶר לָזֶה וּמֵעַל לְכָל אֵלֶּה / יֵשׁ שֵׁם שֶׁאוֹתוֹ לֹא תּוּכְלוּ לְנַחֵשׁ; / מֶחְקָר אֱנוֹשִׁי לֹא יַחֲשֹׂף אֶת הַפֶּלֶא – / רַק חָתוּל יֵדָעֵהוּ – וְלֹא יְפָרֵשׁ".

העיסוק בשם, כרובד פנימי, מרמז על הטון שילווה את הספר כולו: חקירת הטבע והרוח החתולית הסמויה מן העין. הם רוויי תכונות אנושיות כמו יהירות, ערמומיות, עייפות, ותוקפנות, המהוות מראה משועשעת אך חדה לחברה האנושית.

המתרגם רונן סוניס מפגין תעוזה לשונית מרשימה, ובעיקר כישרון בהמצאת שמות עבריים לחתולים — שמות מצחיקים, מפתיעים ולעיתים מבריקים ממש, המצליחים לשמר את רוח המקור, בהם שׁוּנְרַעַם המפליג באוניית פיראטים; תּוֹרָמִי־סִּינַי הקשיש; מַכּוֹתוּל הביריון; שׁוֹק־עַל־יֶרֶךְ סדרן הרכבת. בסוף הספר מובאים השמות המקוריים מאנגלית, מה ששופך אור נוסף על מלאכת התרגום החכמה. זהו תרגום שמבין כי שירת נונסנס אינה רק העברת משמעות אלא יצירה מחדש של מוזיקה, קצב והומור, שעובר יפה גם באמצעות האיורים המלווים את השירים.

אפשר לטעון כי "ספר החתולים" אינו אלא אנקדוטה משעשעת ביצירתו של אליוט. אך השכבתיות, הרפרנסים והשפה המוקפדת לעילא אינם אלא עדות לרוחב היריעה שלו כמשורר. זהו ספר שמזכיר כי גם המודרניסט הרציני ביותר ידע לצחוק, להשתובב ולהביט בעולם מן הצד - דרך שפמים, זנבות וחרוזים - ובתוך כך לומר משהו שנון ועמוק על טבע האדם.