מפתה להגחיך ספרי עזרה עצמית, אבל מפתה עוד יותר לקרוא אותם. אחרי הכול, מי האדם שמרוויח ומתפתח יותר – זה שמתבצר בעמדת הציניקן התמידי, או זה שפתוח להשראה ורעיונות חדשים? קורטוב ספקנות הוא תבלין חיוני, אך מינון־יתר עלול להקדיח את התבשיל כולו.
וזהו בדיוק הנושא של הספר הזה: מוטיבציות כמוסות שמתחפשות לדברים אחרים. הספר מדגים, היישר מחדר הטיפולים, כיצד רצונות עמוקים – של אחרים, לא שלנו חלילה – מודחקים ומתחזים לשאיפות אחרות. במילים פשוטות יותר: הדבר שאתם מתאבססים עליו ומדיר שינה מעיניכם? יש סיכוי לא רע שאתם אפילו לא רוצים אותו באמת. הוא פשוט הטפיל שהתיישב על רצון אחר.
לסיפורים מחדר הטיפולים שמור מקום של כבוד בז'אנר ספרי העבודה העצמית. זה הגיוני: יותר זול ונוח לקרוא על טיפולים של אחרים מאשר להתחייב בעצמך לטיפול של שנים. עולם הפסיכולוגיה העניק לנו במהלך השנים ספרים כמו "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל, "כוחו של הרגע הזה" של אקהרט טולה, את ספרי ארווין יאלום, וממש לאחרונה את "אתה חייב לדבר על זה עם מישהו" של לורי גוטליב, והנה הזדמנות להמליץ עליו שוב. אלה ספרים שמיליונים נשבעים בהם, שסטטיסטית בוודאות שינו חיים.
הכי מעניין
המשותף לספרי הפסיכולוגים הוא הריקוד שלהם על גבולות הז'אנר בין ספרי עיון לעזרה עצמית. לפעמים זה בדיוק מה שהופך ספר למושך. במקרה הנוכחי השילוב קצת פחות עובד.בכתיבה ז'אנרית מובהקת יש הסכם לא כתוב בין הסופר לקוראים. ספר מתח בכריכה שחורה־אדומה? הבו לנו תעלומה, קצב קריאה גבוה וטוויסטים. ספר עם אישה מצולמת מהגב על הכריכה? אנחנו בסיפור רומנטי עם טאצ' היסטורי, בבקשה לא לקטוע את העלילה עם הגיגים ותובנות. גם בספרי עזרה עצמית אנחנו מצפים למבנה קבוע פחות או יותר: כותרת פרק, סיפור־מקרה קל לקריאה, וניתוח שיאפשר לנו לקחת משהו הביתה.
מה אנחנו רוצים באמת | צילום:
לכאורה, זה בדיוק המבנה ב"מה אנחנו באמת רוצים". שרלוט פוקס־וובר, פסיכותרפיסטית יהודייה־אמריקאית המתגוררת כיום בלונדון ועברה את הליגה העליונה של ההכשרות, מביאה בכל פרק סקירה עיונית, סיפור של מטופל ואז ניתוח של המקרה. אז מה הבעיה? קודם כול, הבלגן. כתיבה עיונית יכולה להיות מרתקת, אבל כאן יש ניסיון לשמור על שפה ברורה ולא אקדמית מדי (המחברת עצמה מצהירה על כך בפתיחה), לחזור על דברים שוב ושוב ולתבל אותם בציטוטים, רעיונות וראיונות מעולמות הספרות והפילוסופיה. על פניו, רעיון מצוין. הרי מדובר בעולמות משיקים. לפוקס־וובר יש, ללא ספק, נפש של סופרת; הבעיה היא שבגבולות הספר אנחנו לא זקוקים לפסיכותרפיסטית שתצטט לנו שירה - אנחנו זקוקים לה לפיצוח נפשי בכלים מעולמה. לכן הציטוטים הנחמדים והחזרות על אותו רעיון לא מתחברים לטקסט סוחף ומתוקף, אלא יוצרים קריאה מתפזרת.
מאמר עיוני דשן יכול להיות תענוג, אך אולי היה עדיף להישאר, לפחות בכל הנוגע לחלקים התיאורטיים, בעולמות העיון הטהורים ולא לזלוג לכיוון הספרותי־מסאי. מדי פעם, בעיקר בתיאור סיפורי המקרה, מבליחה כתיבה רהוטה, זורמת ונטולת חזרות וקטיעת רצפים, שחושפת עד כמה אותו הספר, בעריכה אחרת ובחירות סגנוניות אחרות, היה יכול להיות חוויה הרבה יותר מסעירה.
נוסטלגיית ביבים
בעיה נוספת שמקשה על קריאה רציפה היא המשגת היתר. פוקס־וובר מביאה בספרה מילים חדשניות, חלקן המצאות שלה וחלקן ייבוא מאנשי מקצוע או עולמות אחרים. גם על כך היא מכריזה בתחילת הספר, ובסופו מצורף מילון שמבאר אותן. העניין הוא שלפעמים מדובר בחידושים מיותרים. בפרק השלישי, למשל, מצוין שהמטופלת נראית למטפלת ב"פסק־שיחה". הקורא משוגר אל מילון המונחים בסוף הספר, רק כדי לגלות את מה שהבין מההקשר בעצמו: פסק־שיחה הוא הרגע שבו המחשבה נודדת באמצע השיחה למחוזות אחרים. האם הביטוי הזה באמת נצרך?
חלק מהחידושים הם בעיקר קורבן של רשלנות תרגומית ("מתייעציקים", למשל, הם אנשים שמבקשים עזרה ואז מתעלמים ממנה או דוחים אותה. "להשוויצטנע" זה להתלונן על משהו כדי להסוות התפארות. אלה משחקי מילים חמודים, אבל האם אתם באמת יכולים לדמיין את עצמכם משתמשים בהם? שפה היא לא רק משמעות, היא גם הגייה ומצלול), אבל לא פעם השאלה היא על הצורך במונח עצמו. הבעיה בהמשגת־יתר היא לא רק הצורך לחפש שוב ושוב פרשנות של מושגים. ריבוי הגדרות בתחום הפסיכולוגיה מאפשר אומנם לאנשים לשלב בשיחות חולין את תת־הלקות המאוד ספציפית שהם סובלים ממנה, אבל משלב מסוים, הפיכת כל ניואנס של חוויה אנושית למושג פסיכולוגי נפרד מרוקנת אותה מתוכן. הוספת מילים עודפות יוצרת לפעמים טרחנות במקום בהירות. כשמושג כלשהו באמת נדרש, הוא מכה שורשים בעולמות הפסיכולוגיה וזולג משם לשיח היומיומי (דוגמאות? מלוא העין: "הכלה", "טריגר", "גזלייטינג" ואפילו "פסיכופת") או מומצא בסלנג (הדוגמה החביבה עלי בתקופה הנוכחית: "אין אותי". היש דרך טובה יותר לתאר התמוססות רגעית מוחלטת?).
גילה מילר לפידות, פרט מתוך אחת התיבות במיצב "מגרות זיכרון". תיבות חמר, רדי מייד ואקריליק זהב, 2019 | צילום: הילה כרמל
רוב הביטויים שבספר משאירים רושם כאילו נועדו לצורך קריאתו בלבד, והם מסרבלים את החוויה. יש גם כמה מוצלחים. למשל הביטוי "נוסטלגיית ביבים", שטבע משורר בשם אמיל אוז'ייה, המתאר את הכמיהה להשפלה והשחתה. לפי הביטוי, ברווז ששוחה עם ברבורים באגם אבל חולם על הבריכה המעופשת שנולד בה, באמת יחזור אליה בסופו של דבר.
והערה אחרונה על הגבול שבין הפסיכולוגיה לאחיותיה הרוחניות – הספרות, והפילוסופיה והשירה. פוקס־וובר מרבה להשתמש ב"אנחנו" ("אנחנו עושים X אבל מתכוונים ל־Y"; "אנחנו אומרים כך, אבל מתכוונים אחרת"). השימוש הזה נועד כנראה לחבר את הכתיבה העיונית אל עולמות הכתיבה הפופולרית, ובכל זאת אי אפשר שלא לזקוף גבה. האם באמת יש דברים שכולנו, כלל האנושות, טועים בהם באופן קבוע? זו הנחה שסותרת הרבה הנחות יסוד אחרות, גם בתוך הפסיכולוגיה עצמה וגם בעולמות המשיקים. מילא פילוסופים קדומים שדיברו על טבע האדם, מילא שירה חופשית ונטולת מחויבות. הטיפול הפסיכולוגי הרי בנוי כולו על ברית טיפולית מול סיפור אנושי ייחודי. באמת יש דבר כזה, טעות אוניברסלית? או, שכמו במקרה של המשגת־היתר, מדובר פחות בבהירות ויותר בטשטוש.
מים גנובים
ואחרי כל אלה, זה עדיין ספר שעוסק באחד הנושאים החשובים והמעניינים, ומפרק באופן בהיר דואליות שלפחות מעל פני השטח כולנו מזהים אינטואיטיבית. כשהגננת מבקשת מהילדים לכתוב פתק לכותל, תמיד יהיה ילד שיכתוב "שייבנה המקדש ושיקנו לי אופניים". זה, בקליפת אגוז, הסיפור. ישנם הדברים שמלמדים אותנו שאנחנו אמורים לרצות, וישנם הדברים שאנחנו רוצים באמת. עם הזמן רובנו לומדים להדחיק רצונות שנחשבים אגואיסטיים, נרקיסיסטיים או סתם לא אסתטיים. והרי החדשות: הם לא באמת הלכו לשום מקום. הספר הזה הוא הזמנה להתחבר אליהם מחדש.
הכותרת של כל פרק מציינת את המשאלה האמיתית של המטופל שיתואר בו. ולהבדיל מטעויות, משאלות דווקא יכולות להיות אוניברסליות. למה חשוב לחשוף אותן? לא רק בגלל העניין הטבעי בהצצה וחיטוט בפצע, אלא גם פרקטית: שאיפות כמוסות לדברים כמו שייכות, אהבה וכוח, יכולות להניע מלחמות לא נכונות. החלק הסמי־עיוני בפתיחת כל פרק מפוזר קצת לצליחה כאמור, אבל בהמשך מגיעים סיפורי המטופלים, וחובבי הז'אנר ייהנו מספר נוסף שפותח צוהר לנפש חשופה של אחרים.
כשקוראים ספר עזרה עצמית, יש רצון לקחת משהו הביתה. או, אם להשתמש לרגע בשפת הספר: אנחנו אוהבים טיפים שימושיים ומשני חיים. בימינו זה כנראה נכון יותר מתמיד, כשגם ספקני ז'אנר ספרי העזרה העצמית מקלידים, בחסות חשכת חדרם, לבינה המלאכותית שאלות כמו "איך לגרום לה להתאהב בי".
האם יש מה לקחת הביתה מהספר הזה? הנה טעימה שתאפשר לכם להחליט: בפרק "כוח" מתואר מטופל בשם אליוט, אדם נשוי ונורמטיבי שיש לו אישה סבירה ועבודה סבירה, שניהל במשך שנים רומן סודי עם אישיות מפורסמת. כשמושא הרומן מת, אליוט מרגיש שחלק ממנו, שהיה סודי וחי, מת יחד איתו. האם הרגש שהוא מרגיש הוא געגוע? גם. אבל האם יש משמעות לעובדה שחלק ניכר כל־כך מחייו התנהל בסתר? האם יש משמעות לעובדה שהרומן היה דווקא עם אישיות מפורסמת? והאם האֵבל שאליוט חווה יכול להיות גם הזדמנות להכיר בכך שיש לו נטייה חזקה להתנהלות במחשכים, אבל בעצם הוא מאוד רוצה לצאת לאור ולזכות בהכרה, מעמד וכוח? אליוט נכנס אל חדר הטיפולים עם בעיה אחת, עובר תהליך, ויוצא ממנו עם הבנה אחרת. זה הגביע הנחשק של הטיפול, וזה מה שפוקס־וובר מציעה.
אם אתם מרגישים נתרמים מסיפורים מסוג זה, ויש לכם היכולת לתרגם אותם לעולמכם, יש כאן פלטפורמת חקירה טובה מה אתם רוצים באמת. ויש גם משהו לחכות לו: בימים אלו עובדת פוקס־וובר על ספרה הבא, שייקרא "מפלצות קדושות" ויעסוק בקשרים בעייתיים־אך־מסעירים שלכולנו היו, ידענו שהם ימשיכו לכאוב, ובכל זאת לא הצלחנו להרפות מהם. לדבריה, הוא ילַמד אותנו להכיר את המפלצות הפרטיות שלנו ולאהוב אותן. זה מדריך עזרה עצמית ששווה לחכות לו. אלא אם היא תחליט, בסופו של דבר, לכתוב רומן.