הניתוח התנ"כי של ג'ורדן פיטרסון שווה עיון למרות הגישה הנוצרית

ד"ר ג'ורדן פיטרסון פרץ לתודעה הציבורית ב־2017, בעקבות מאבקו חסר הפשרות נגד אידאולוגיית ה"ווק" שהחלה לתפוס תאוצה באוניברסיטה שבה לימד בקנדה. פריצה זו חשפה אותו לציבור הרחב, ובעקבותיה התפשטה השפעתו הרבה מעבר לגבולות המאבקים הפוליטיים המתקיימים בעולם ההשכלה הגבוהה. פיטרסון הוא אחד מעמודי התווך התיאורטיים והאתיים שצעירים אקטיביסטים כמו צ'רלי קירק, שרציחתו בספטמבר האחרון טלטלה את ארה"ב, ביססו עליהם את עשייתם הפוליטית והחברתית. יצוין כי כיום מתמודד פיטרסון עם החלמה איטית מסיבוכים של דלקת ריאות, שהובילו אותו לאשפוז ארוך ולנסיגה תפקודית.

בספרו האחרון שתורגם לעברית, "ערך עליון: המאבק על המשמעות בעידן המבוכה", חוזר פיטרסון אל המגרש הביתי האינטלקטואלי שבו עסק שנים ארוכות – חשיפת היסודות האתיים והפסיכולוגיים של תרבות המערב הקלאסית. ואולם בניגוד לספריו הקודמים שהתמקדו בזוויות פילוסופיות ופסיכולוגיות, הפעם הוא מזקק את רעיונותיו באמצעות עיון בנושאים מרכזיים מתוך ספרי בראשית ושמות. עבור קוראים שאינם מודעים ל"תופעת פיטרסון", אציין כי אני ורבים שכמותי נשבינו בקסמם של רעיונותיו לא רק בגלל תוכנם, אלא גם בגלל עוצמתו הרטורית וכנותו האישית של הדובר. אני מזכיר זאת משום שהקריאה בספריו העיוניים מכילה לעיתים עוצמה מדוללת יותר מזו המתקבלת מצפייה בהרצאותיו ברשתות. לדעתי יש בכך כדי להסביר מדוע הרצאותיו הארוכות על חומשי התורה (יותר משעתיים כל הרצאה), אשר מהוות במידה רבה את הבסיס לספר, זכו למיליוני צפיות.

הספר עצמו בנוי באופן שמזכיר את סגנון ספריו של הרב יונתן זקס – בכל פרק מתמקד פיטרסון בסיפור תנ"כי, מנתח אותו באופן רב־תחומי, ולבסוף חושף את משמעותו וחשיבותו להבנת החיים הפרטיים של האדם במאה ה־21. לפני שאציג כמה מעקרונותיו, אתייחס לאתגר יסודי שהספר מגלם עבור הקורא היהודי: היחס הנרחב של פיטרסון לספרות היסוד הנוצרית ולפירושיה לברית הישנה. מתיחות זו מבצבצת כמעט בכל דף, הן ברמת התוכן והן בעריכת האומן העדינה של צור ארליך.

במהלך הקריאה הרהרתי על שאלה זו גם בהקשרה הפרוזאי: האם נכון לאחסן אותו במדפי ספרות הקודש או במדפי ספרות העיון? האם ניתן לקרוא בו בבית הכנסת או בשירותים? אשאיר שאלות אלו פתוחות, מלבד הארה קלה. ככלל, המסורת השמרנית, אשר בין השאר מונגשת לציבור הישראלי בידי הוצאת סלע מאיר, דוגלת בהתבוננות מכבדת וענווה כלפי הידע והמסורת התרבותית שהתגבשו לאורך ההיסטוריה. מסיבה זו, הגיוני יהיה לטעון כי כל הוגה יפתח את טיעוניו האוניברסליים מתוך ההקשר הדתי והתרבותי שבו הוא נטוע. בשל כך, אני סבור שכפי שיש ערך בניסיון לחפש את הפסיכולוגיה האוניברסלית הגנוזה במשנתו של הרב קוק, כפי שעושה למשל ד"ר ברוך כהנא בספריו, כך יש ערך בניסיונו של פיטרסון לחלץ תובנות עומק על המצב האנושי המודרני מתרבותו הנוצרית, בלא קשר לדעתי האישית כיהודי על יסודותיה.

כוחו המוסרי של הסיפור

כדי להבין את אופי הגותו של פיטרסון, אציג את הנחות המוצא העומדות מאחורי מתודת הפרשנות שלו לסיפורי המקרא. לדעתי, שתי ההנחות המרכזיות העומדות בבסיס הספר מצויות במפורש בספרו הקודם של פיטרסון, "להיות אדם". לדברי פיטרסון, "אנו זקוקים לסיפורים כדי להצליח להבנות את תפיסות המציאות ואת המעשים שלנו. בלעדיהם נוצף ונטבע לחלוטין בתוך כאוס הקיום" (שם, עמ' 90). עם זאת, הסיפורים הגדולים אינם משקפים לדעתו רק את המציאות הערכית המובנית בתוך התרבות; הם גם מאפשרים הנחיה אופרטיבית ממשית של המעשה הנכון.

בהמשך הקטע שציטטתי מסביר פיטרסון כיצד יכולת החיקוי וההמחזה הסיפורית כוללת הנחיות מעשיות מפורטות ואפקטיביות הרבה יותר מאשר המשגה מופשטת פילוסופית של אותן הנחיות בדיוק. וכלשונו: "כשפעוטה משחקת 'אימא' היא אינה חוזרת סתם על פעולות אימה ברגע נתון מסוים אחד... היא מתנהגת 'כאילו' היא אימא. אם ישאלו אותה, תענה שהיא מעמידה פנים שהיא אימא. אם תקשו עליה ותדרשו שתתאר לְמה היא מתכוונת בכך, תקבלו תיאור דל בהרבה ממגוון הפעולות שגילמה בהצלחה". הסיפור, מסביר פיטרסון, מאפשר מגע עם האמת ההתנהגותית־מוסרית המובעת באמצעותו, והוא מסביר באופן בלתי אמצעי "מה עלי לעשות" הרבה יותר מכל פילוסופיה עיונית או הפשטה אתית.

חמוש בהנחת מוצא קוגניטיבית־פרשנית זו, ניגש פיטרסון בכבוד יוצא דופן אל סיפורי המקרא: "אם תרצו ואם לא, הסיפורים המשפיעים ביותר, הסיפורים המכוננים של תרבות המערב, נמצאים בתנ"ך" (שם, עמ' 220).

בספרו החדש פורע פיטרסון את הצ'ק הפתוח שהשאיר בספריו הקודמים. בפרשנותו הקפדנית לעיתים לסיפור המקראי שהוא מנתח, פיטרסון מנסה לנסח ולהבהיר את מה שהוא תופס כאמת ההתנהגותית והאתית האוניברסלית, אמת אשר המודרנה מהווה רק גרסה חיוורת שלה. טענות אלה אכן דומות לתפיסות שמוצגות אצל ד"ר ברוך כהנא, אלא שהוא, בעקבות מורו פרופ' מרדכי רוטנברג, מרחיב את הפערים בין התרבויות השונות, ואילו פיטרסון, בדומה למסורת היונגיאנית שממנה יונקים שניהם, רואה בשונות התרבותית גילומים שונים של מבנה אוניברסלי.

קין, הבל והמערב המודרני

בשורות הבאות אמחיש את ניתוחו של פיטרסון, כמו את מגבלותיו, באמצעות דרשנותו על סיפור קין והבל. לדעת פיטרסון, קין והבל מייצגים תגובות ארכיטיפיות שונות לצורך האנושי הבלתי נמנע בהקרבה. לדבריו, בכל הקרבה "אנחנו עושים מעין עסקה: אני אוותר על משהו עכשיו; כתוצאה מכך אקבל משהו טוב יותר בעתיד" (עמ' 133). לאחר טענה זו, ובדומה לפרשנות היהודית הקלאסית, הוא מזהה את הפער המרכזי המכונן את הסיפור כמתייחס לאופי ההקרבה – ההקרבה השלמה של הבל, לעומת ההקרבה החלקית של קין. פיטרסון, בדרשנות אופיינית, טוען כי בבחירתו של קין ניתן לראות הד למוסריותו הפגומה, משום שאדם שלא מצליח להקריב את "המיטב" עבור התכלית, נשאר עבד לתשוקותיו החלקיות – "הנהנתן פשוט מקריב למען הטווח הקצר של הגחמה, במקום לאיזו אחדות חברתית ופסיכולוגית גבוהה או עמוקה יותר" (שם, עמ' 136).

כעת עובר פיטרסון לבחון את תגובתו של קין ומזהה בה את מוטיב האשמת הזולת, מוטיב שאותו הוא מקביל ל"אידאולוגיות המרמור הרווחות בזמננו" (שם, עמ' 128). לאחר ניתוח פרשני־מילולי של הפסוקים המרכיבים את הדיאלוג התמוה בין קין לא־ל ("הלא אם תיטיב שאת"), מסכם פיטרסון: "קין אינו מגיע להישגים בחייו... מפני שקורבנותיו אינם מספיקים... אך קין דוחה את כל האחריות האישית, ומנסה לעצב את העולם כולו בצלם פגמיו שלו... וכאשר זה לא מצליח... הוא מזמן את רוח המרירות לשכון בתוכו... במקום להשתנות... קין הורג את אחיו" (שם, עמ' 153). בהמשך הפרק מעבה פיטרסון את דרשנותו באמצעות ניתוח התגלגלותו של קין אל "תובל קין" ומשם למגדל בבל, תוך השוואת מגמה זו למגמת ההרס העצמי המופיעה במערב בזמננו.

במשלב אחר, פיטרסון מקביל בין "הבל" ובין האינדיווידואל המודרני, אשר מסוגל לשים את הערך העליון במרכז חייו, והוא עמל ומפתח את שכלו ואת רצונו למען הגשמת ערך זה, לעומת "קין" אשר לא רק שאינו מסוגל לייצר אחדות בנפשו, הוא גם מאשים את סביבתו ומייצר אט־אט תרבות של אלימות המשתיקה עד מוות את האינדיווידואל מחפש האמת וההצלחה.

מתעלם מההיבט הדיאלוגי

בדוגמה זו ניסיתי להמחיש את המגוון שדרכו פיטרסון פורש את משנתו. באותו פרק הוא מדלג בין פרשנות תנ"כית־מילולית, קלאסיקה נוצרית, פסיכולוגיה קוגניטיבית, הגות אקזיסטנציאליסטית וביקורת תרבות גבוהה או נמוכה. עוצמה אינטלקטואלית זו כובשת את ליבם של מאזיניו ושל קוראיו. ואולם בספר זה, דווקא בשל בחירתו של פיטרסון להיצמד לסיפור המקראי, הקורא היהודי חש את המרכיבים החסרים בהגותו. חסרים אלה בולטים הן במישור הפרשני – היעדרם של מקורות פירוש יהודיים – והן בהערות בעלות ניחוח נוצרי (כמו הערת האגב שלו בעמ' 154 על הירצחו של הבל: "הקורא לא צריך להיות חריף שכל במיוחד כדי לראות כי רצח זה, של מי שאינו רק חף מפשע, אלא גם טוב ממש, מבשר את גורלו של הנוצרי"), הערות המרחיקות את הקורא העברי מהזדהות עם קו הטיעון המרכזי.

עם זאת, עיקר החסר בספרו של פיטרסון מצוי בעצם תפיסתו היסודית. קריאתו את התנ"ך דרך הפריזמה התרבותית־פילוסופית שלו, מעצימה את ההיבטים האינדיווידואליים של הסיפור. הוא מזהה בכל דמות היבטים שונים של הגיבור הארכיטיפי, המאפשר לבסס את הבנתנו על אותו "ערך עליון" שעליו ניתן להשעין את החיים, אך מתעלם ממכלול ההיבטים הדיאלוגיים המופיעים במקרא. התעלמות זו משפיעה הן על הניתוח הפרשני־ספרותי והן על הניתוח התרבותי־פסיכולוגי.

דוגמה לחסר בהקשר הפרשני ניתן לראות בהיעדר התייחסות למסורת פרשנית דומיננטית בהגות היהודית הרואה בסיפור קין והבל כשל בדיאלוג בין האחים ("ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה"), יותר מאשר עמידה שגויה של קין מול עצמו. אך למעשה, החסר המרכזי בפרשנותו קשור להיעדר יכולתו להכיר בחשיבות העמדה הדיאלוגית היסודית, עמדה אשר לדעת ד"ר ברוך כהנא בספרו "זאוס פרומתאוס ואלוהים", משורגת בסיפור המקראי ובענפי הציוויליזציה היהודית, וניתן לראותה כמציבה ערך משלים לאינדיבידואליזם היהודי־נוצרי־מודרני, הקורא למימושו של צלם א־לוהים באמצעות חתירה לאמת, הקרבה ופעולה.

לסיכום, סביר שהפערים המתוארים לעיל יפריעו ליכולתם של חלק מהקוראים להיתרם מהספר. עם זאת, כפסיכולוג העוסק בממשק שבין הגות שמרנית לעולם הטיפול, אך גם כיהודי המחפש בעלי ברית שמרניים בעולם המשוסע שבו אנו חיים, קריאת סיפורי התורה מבעד למשקפיים המודרניות־נוצריות של פיטרסון אפשרה לי לחוות הזרה של המוכר, ולפתוח את תודעתי לחשיבה מחודשת על האופן שבו ספר הספרים נושא בשורה עכשווית עבורי כאדם פרטי, ואף עבורנו, כחברה המצויה בלב המאבק הזהותי של תרבות המערב.

נועם לב הוא פסיכולוג קליני, מרצה במכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית ובאוניברסיטה העברית