אחת הסוגות העולות כיום בעולם הספרות הפופולרית היא ה"רומנטזי" – הֶלְחֵם של "רומנטי" ו"פנטזיה". השילוב בין התפתחויות מערכות יחסים זוגיות ובין אלמנטים א־ריאליסטיים שונים פועל כנראה היטב; שלל כותרים שעושים בו שימוש זוכים להצלחה עצומה בארץ ובעולם. בתוך התת־סוגה הזו בולטת לאחרונה סדרת "חצר של ורדים וקוצים", מאת הסופרת היהודייה־אמריקאית שרה ג׳יי מאס. קוראי (ובעיקר קוראות) העברית המתינו במתח שלוש שנים לספר השלישי מאז פרסומו של הכרך הקודם בסאגה, בגלל עיכובים טכניים שונים בתהליך התרגום.
לפני שנצלול אליו, נזכיר בקצרה את הפרקים הקודמים. בספר הראשון, שנושא את שם הסדרה, הקוראים מכירים את פיירה – בת אנוש וציידת המפרנסת את משפחתה ומתגוררת בכפר סמוך לגבול עם ממלכת הפיות. ממלכה זו מתחלקת לשבע טריטוריות או חצרות, המשויכות למרכיבים שקשורים לעונות השנה ולגרמי שמיים: אביב, קיץ, סתיו, חורף, שחר, יום ולילה. בכל חצר שולט לורד נעלה בעל כוחות שקשורים לאופייה של חצרו, והחצרות השונות והממלכה מאוכלסות בשלל יצורים קסומים ומופלאים, אכזריים או יפהפיים, כל אחד וסגולותיו. המחברת מבססת את העולם שבנתה על שלל מיתוסים, אגדות וסיפורי פיות, שנותנים למערכת הקסם בו משקל ועומק.
חצר של כנפיים וחורבן | צילום:
גם העלילה בספר הראשון מתבססת על אגדה מוכרת, הלא היא "היפה והחיה": פיירה נחטפת אל חצרו של טמלין, שליט חצר האביב, ומגלה שהשהות שם נעימה משחששה. היא אינה מודעת לכך שאם תתאהב בלורד הנעלה, תציל את הממלכה כולה מכישוף אכזרי. אבל פיירה אינה מצהירה על אהבתה בזמן, ולכן נאלצת לצאת למסע מסוכן במיוחד כדי להציל את אהובה ואת הממלכה שלמדה לאהוב.
הכי מעניין
בספר השני, "חצר של ערפל וזעם", העלילה מסתבכת. זהו כביכול הרגע שמגיע אחרי ה"עושר ואושר עד עצם היום הזה", אבל טמלין ופיירה אינם מצליחים לתמוך זה בזו אחרי הטראומה שחוו, ושיטת ההתמודדות של טמלין, לשמור את פיירה בתוך קופסה קטנה (מטאפורית, ואז פחות או יותר פיזית) כדי להגן עליה, הרסנית וגורמת לקשר ביניהם לגווע.
בינתיים הייברן, ממלכת הפיות השכנה והמרושעת, ממשיכה בתמרונים. כדי להתנגד אליהם חוברת פיירה לריסנד, הלורד הנעלה והנודע לשמצה של חצר הלילה, ובן בריתה מהספר הקודם. השניים, יחד עם צוותם, תרים אחר חפצים קסומים עתיקים ומנסים לכונן ברית עם בני האנוש. בהתאם לז'אנר, הקשר האסטרטגי ביניהם הופך – תיראו מופתעים – לזוגי. טמלין הנטוש כורת ברית עם הייברן כדי להשיב את פיירה לחזקתו.
כך אנחנו מגיעים לספר השלישי: פיירה היא כלתו הטרייה של ריסנד, אבל נמצאת בחצר האביב, אחרי שהעמידה פנים שהייתה תחת כישוף בתקופתה בחצר הלילה. טמלין מנסה לאושש את הקשר ביניהם, והיא מנסה לערער את שלטונו – שכן אחרי שחבר להייברן הוא הפך למסוכן לבני האנוש. לאחר שהיא מסיימת שם את משימתה היא חוברת בחזרה אל חבריה בחצר הלילה, ומשם נפרשת סאגה חוצת חצרות וטריטוריות, בריתות ופוליטיקה, אסטרטגיה צבאית, לורדים נעלים, והרבה הרבה קסם.
עומדים במבחן הזמן
כמו בתבנית הבלתי מנוצחת שהשאיר אחריו טולקין, גם כאן הספר השלישי שחותם את הטרילוגיה מסתיים בקרב גדול וסופי, שיש בו התנגשות בין כוחות אדירים, המערבת את כל הדמויות המרכזיות. הספר מסתיים בצורה כפולה: מצד אחד, האירועים שנפתחו בספר הראשון נחתמים כאן, והקצוות הפתוחים נקשרים. מנגד, דמויות־משנה שונות נמצאות עדיין באמצע הסיפור שלהן, וישנם כמה רמזים מטרימים לגבי עלילותיהם של הספרים הבאים באותו יקום, למשל נסיכה אנושית שכלואה בסיטואציה שמזכירה את אגדת העם הרוסית על ציפור האש, ועוד.
לא בטוח שניתן להתבונן בספרות פנטזיה־רומנטיקה־נוער באותם כלים שבהם מתאים להתבונן על ספרות יפה. הביקורות כלפי הז'אנר, על היותו שטחי/צפוי/תבניתי/נמוך, אינן מופרכות. אבל גם בתוך סוגה פחות נחשבת יש ספרים טובים יותר ופחות, והסדרה הזאת היא בהחלט מהטובות.
בנוסף, לצד הזלזול הלא־לגמרי־בלתי־מוצדק, מסתתרות בספרים הללו נקודות מעמיקות ומסקרנות. לא לשווא סיפורי פיות הם עתיקים כל־כך ומשתחזרים בתרבויות שונות: הם נוגעים בתמות קמאיות, שיושבות על מקומות קדומים מאוד בחוויה האנושית. חִשבו למשל על הסרטים של דיסני, שמבוססים על אגדות האחים גרים, המבוססים בתורם על שלל אגדות עם, שעברו במשך השנים מתרבות סיפור בעל־פה ליד המדורה לגרסאות שונות בכתב. הסיפורים הללו עומדים במבחן הזמן משום שהם נוגעים ברעיונות בסיסיים ונצחיים. למשל, המאבק על המעבר הבין־דורי שמיוצג בסיפור של שלגיה, היה רלוונטי לפני אלפי שנים והוא רלוונטי היום.
אם נהיה ספציפיים, בטרילוגיה הזו אנחנו פוגשים כמה מוטיבים קלאסיים: למשל, המגורים של בני האנוש על סיפה של ממלכת הפיות. האם לא יצא לנו מדי פעם לחוש שאם נחצה איזה סף, נמצא את עצמנו בארץ קצת אחרת? או המבנה הלעוס־אך־יעיל של משולש האהבה בין הגיבורה ובין לורד האביב ולורד הלילה. טמלין מייצג את "הבחור הטוב" הקלאסי, זה שמשויך לצד המואר, המגונן, המפרנס, המביא פרחים. ריסנד הוא השטן שיושב על הכתף הנגדית: שולט בממלכת החושך, מסוכן, לא מובן, קטלני. דווקא משום שהדמויות הללו חופפות לארכיטיפים מבוססים, העבודה הניואנסית איתן – אם היא נעשית נכון, וזה המצב כאן – מרתקת.
כל הרעיונות היפים על פנטזיה ואנושיות לא היו עוזרים לספר להיות מוצלח אם הוא לא היה כתוב היטב, ומזל שהוא כן. הספרים של ג'יי מאס עובדים בראש ובראשונה בזכות הכישרון של היד האוחזת בעט. התיאורים מלאי חיים, העלילה קוהרנטית, מוחזקת, שומרת על מהימנות פנימית. עולם הקסם הוא, ובכן, קסום, והדמויות עגולות ובנויות לתלפיות. ניכרת המחשבה המעמיקה על כל פרט ומילה. המחשבה ניכרת גם בתרגום הנפלא של סיוון מדר, ותבורך הוצאת כתר שטורחת להעביר את התרגום גם עריכה, בז׳אנר שבו למרבה הצער הדבר אינו מובן מאליו.
לצד כל האיכויות האלה, ודווקא משום שאהבתי מאוד את הספרים הקודמים בסדרה, הספר הזה לא לגמרי עומד ברף שהמחברת הציבה לעצמה. כבר התאהבנו בדמויות, כבר הכרנו את הגיאוגרפיה, אנחנו כבר מושקעים בעלילה, לכאורה העבודה היתה אמורה להיות קלה יותר בשלב הזה – אבל אולי העמידה בציפיות דווקא קשה יותר. מבחינת תזוזת הכוחות, המלחמה, האסטרטגיה וכל המילים הגדולות האחרות, יש בעלילה הרבה תנועה והתרחשות, שמתוכננות חכם וכתובות טוב. אבל ברובד הבין־אישי, מערכות היחסים החשובות בסאגה כבר התייצבו בספרים הקודמים, ולא קורה בהן משהו מספיק מעניין. הייתי גם מוותרת על כמה סצנות אינטימיות שנראה שהוצבו במקומן רק כדי להיות שם ולא כדי לתרום משהו להתפתחות העלילה.
"חצר של כנפיים וחורבן" הוא לא הספר הטוב ביותר של שרה ג'יי מאס, אבל הוא מהווה סיום מכובד לסדרה נהדרת. כל צקצוקי המבקרים בתבל לא יצליחו למנוע מהז'אנר השנוי במחלוקת הזה להמשיך ולכבוש מיליוני לבבות ברחבי העולם – ובכללם את ליבה של כותבת שורות אלה. אם החורבן חוזר אלינו בכל דור לכלותנו, לפחות נתנחם בעל־זמניותם המקבילה של סיפורי פיות.