ארבעה סיפורים על העשירים של ניו יורק הצעירה

הזיכרון הראשון של הסופרת האמריקנית אדית וורטון היה יום חורפי שבו הלכה עם אביה לאורך השדרה החמישית בניו־יורק, והתענגה על בבואת הילדה החבושה בכובע מלמלה שנשקפה מולה מחלונות הראווה. בנו של בן־דודו של אביה, ילד עגול־לחיים, פגש בה, נשק לה והסב לה הנאה. את קורות היום הזה, שהתקבע אצלה כזיכרון הראשון "למשהו שאי פעם אירע לה", היא תיארה בפתח האוטוביוגרפיה שלה "מבט חטוף לאחור": "נראה שהתעוררתי לחיים מודעים על ידי שני כוחות מופלאים: כוחן של האהבה והיוהרה". האהבה והיהירות הן אכן הכוחות המחוללים ברומנים של וורטון, ולא בכדי היא בחרה לפתוח את האוטוביוגרפיה שלה בסצנה הזו.

כוח נוסף בכתיבתה, חשוב לא פחות, הוא הפער בין החזות החיצונית של הדברים ובין המציאות האמיתית. ברומנים הבולטים שלה, "עידן התמימות" ו"בית השמחה", וורטון מפרטת בדקדקנות את הלבוש המהודר, את סידורי ההאכלה וההארחה ואת הגינונים של אנשי החברה הגבוהה. תפקידו המרכזי של עיסוק־היתר בנראות הוא למתוח ביקורת על הרגלי הזיוף של הבורגנות, אלו שמעדיפים לרוב את הנראות על פני המהות, ונוטים ללכת שולל אחריה.

וורטון נולדה ב־1862 לאחת המשפחות הוותיקות והעשירות בעיר ניו־יורק. על פי תיאורים שונים, היא נהגה לכתוב במיטה ולהפיל את הדפים הכתובים לרצפה כדי שמזכירתה תקבץ אותם ותקליד את סיפוריה. הסופר ג'ונתן פרנזן טען שאין עוד סופר אמריקאי שזכה לפריווילגיות מרחיקות לכת כמוה. וורטון אכן הייתה בת למעמד עתיר זכויות, אך מעמדה לא מנע ממנה להיות גם עדה ביקורתית לחברה שאליה השתייכה.

נקודת המפנה בקריירה שלה התרחשה כאשר ידידהּ, הסופר הנרי ג'יימס, הפציר בה במכתב לכתוב על הסביבה המוכרת לה. וורטון נענתה לעצתו, ובשנת 1903 החלה לכתוב את הרומן "בית השמחה". הסיפור פורסם בהמשכים בכתב עת פופולרי, וכדי לעמוד בדד־ליין היא נאלצה להקדיש לכתיבה את כל שעות הפנאי שלה. מאמציה נשאו פרי: הרומן נחל הצלחה הן אצל המבקרים והן אצל הקוראים, וקבע את מעמדה כסופרת משפיעה. בשנת 1921 זכתה בפרס פוליצר לספרות על ספרה "עידן התמימות" (שגם עובד לסרט מופתי של סקורסזה) – הפעם הראשונה שבה הפרס הוענק לאישה. הקריירה של וורטון נמשכה יותר מארבעים שנה, ובמהלכן כתבה למעלה מ־48 ספרים.

להתיישר בהתאם לכללים

הספר "ניו יורק הישנה" מאגד ארבע נובלות שנשזרות זו בזו; כל אחת עוסקת בעשור אחר של המאה ה־19, משנות הארבעים ועד שנות השבעים. במרכזן ניצבת אצולת העיר ניו־יורק, כאשר הסופרת עוסקת בחייהם של בעלי "הכסף הישן", ומשרטטת בבהירות את שגרתם ואת תודעתם.

הנובלה הראשונה, "שחר כוזב", מגוללת את סיפורו של לואיס רייסי, צעיר שיחסיו עם אביו מורכבים ומרוחקים. רייסי נשלח לאירופה כדי לרכוש יצירות אמנות לאוסף המשפחתי, אך כשהוא חוזר ובידיו יצירות לא ידועות, האב מקבל אותו בבוז ובזעם ואף מנשל אותו מהירושה. כמו בנובלות האחרות, היחס אל יצירות האמנות הוא מטונימי לרגשותיהן הכמוסים, לטעמן ולסגנונן של הדמויות. עוד לפני מסעו לאירופה התאהב רייסי בטרישי קנט, בת משפחה רחוקה ממעמד רעוע. אך בעוד הוא ראה בה וביופייה אות לאותנטיות ולמקוריות, בני משפחתו חשבו שהיא מכוערת למדי והסתייגו ממנה. דמותו של האב הכוחני, שהתנכר לבנו לאחר שזה פעל באופן עצמאי ורכש תמונות שלא לטעמו, מבטאת את אכזריותם וצרות מוחם של אנשי "ניו יורק הישנה": מי שלא מתיישר לפי נוהג המקום, מי שמעז להביע טעם משלו בבחירת תמונות או בבחירת נשים – מנושל. שנים לאחר פטירתו של רייסי, ערכן האיכותי וגם המסחרי של התמונות מתגלה, ומתברר שכל החרם המשפחתי והחברתי שעבר נבע מטעות בזיהוי.

שמה של הנובלה, "שחר כוזב", מכוון לחברה שבה השמרנות וההקפדה על כללי המשחק המקובלים היו חשובות יותר מהאמת הפנימית, ולעיתים אף עלו בעוצמתן על חשיבותו של קשר דם. באנגלית משמש הביטוי, על דרך ההשאלה, לתיאור אור הזודיאק, משולש אור העולה מקו האופק ומאיר את השמיים באור חיוור לפני תחילת הזריחה, ולבסוף מתפוגג.

הנובלה השנייה בקובץ, "רווקה זקנה", עוסקת בשתי בנות־דוד שמגדלות יחד ילדה שנולדה מחוץ לנישואים, ושומרות בסוד את נסיבות לידתה. חוסר הסימטריה בין שתי הנשים מזין ומלבה את הדרמה. דיליה רלסטון היא אישה צעירה ונאה הנשואה לבן משפחת רלסטון, אחת המשפחות האמידות והמשפיעות בניו־יורק הישנה, ואילו בת־דודה שרלוט היא רווקה, יתומה ובת למשפחה ענייה ללא נכסים או נדוניה. פרשיית אהבה עם בחור צעיר ושמו קלם ספנדר (שם בעל משמעות) הותירה אותה עם תינוקת. התינוקת נמסרה לבית יתומים כשעל בגדה מוצמד שטר של מאה דולר, וגררה אחריה שפע של ניחושים מבודחים וגל של שמועות והשמצות. שתי בנות הדוד אינן מעזות לחשוף את קלונה של שרלוט, אך מאלתרות דרך לאמץ את התינוקת ולגדל אותה יחד.

המידע בנובלה נמסר באופן מדוד ומחושב, טיפין טיפין, בידיה המיומנות של וורטון, המיטיבה לנצל את תכונת הסיפורת כאמנות הנמסרת בזמן. רק באמצע הנובלה מתברר לנו שספנדר הקליל, שחיבב אמנות וטייל בעולם, חיזר בעבר אחרי דיליה, אולם זו דחתה אותו משום שלא היה יכול להבטיח לה חיים של ביטחון כלכלי. ספנדר העניק לדיליה מתנה – שעון העשוי ברונזה מוזהבת, ובו מפוסלת דמות של רועה שמפתיע בנשיקה רועָה היושבת על גזע עץ. את השעון הפוחז עם הנשיקה הגנובה העמידה דיליה בחדר השינה שלה, והוא הזכיר לה את החיים התוססים שעליהם ויתרה לטובת יציבות ונוחות: "הרועה המשיך לגנוב נשיקה מהרועה, והשעון בגזע העץ השרוע על הקרקע המשיך למנות את הדקות".

נקודת הראות של דיליה, בעלת המודעות העצמית הגבוהה, מעניינת, וחשתי שוורטון הזדהתה איתה ועם מצבה יותר מאשר עם דמויות אחרות בנובלות. כמו דיליה, גם וורטון עצמה הייתה חלק מהשבט של אצולת ניו־יורק, אך תמיד הייתה גם זרה והשקיפה עליהם מבחוץ: "היא חיה על פי דרכם בלי היסוס כפי שחי אדם על פי חוקי ארצו. ואף על פי כן אותו רטט קלידים אילמים, אותו ספק חשאי שפרפר בה לפעמים ככנף, הפריד מדי פעם בינה לבינה, ולרגע קט יכלה לסקור אותם ביחס לדברים אחרים. הרגע הקט חלף תמיד; חיש קל הייתה צונחת ממרומיו, קצרת נשימה וקצת חיוורת ושבה לילדיה, למשק ביתה, לשמלות החדשות ולג'ים הטוב שלה".

חייה האישיים של וורטון היו נועזים יותר מדמותה של דיליה, שמצייתת בסופו של דבר לחוקי החברה ומתריסה רק בחשאי. וורטון עצמה חיה בניו־יורק וטיילה באירופה. ב־1913 התגרשה ועברה לגור בפריז. בימי מלחמת העולם הראשונה פעלה בגיוס כספים ובסיוע לפליטים, ועל כך הוענק לה אות לגיון הכבוד של צרפת.

דורסנות השיפוט המהיר

הנובלה "הניצוץ" מתוארת מעיניו של מספר צעיר השוקע מדי פעם בהרהורים כדי לברר את סיבת מעקבו האובססיבי אחר קורותיו של חייל לשעבר ששירת במלחמת האזרחים. "אבל זה איננו סיפור ואף לא דבר הדומה לסיפור, אלא רק ניסיון לתאר לכם – ובתוך כך אולי לברר לעצמי – את דמותו ואישיותו של אדם שאהבתי, בחוסר הבנה אך בנאמנות שנים רבות". המספֵר נוקט כאן תחבולות ספרותיות שחושפות את מעשה הכתיבה. הוא תוהה מתי טקסט הופך לסיפור, והאם הוא נענה למבנה הסיפור הקלאסי לפי אריסטו: "אין כאן סיפור, אפילו לא התרחשות שאפשר לעשות ממנה סיפור. אלמלא כן שיא הסיפור, או לפחות השלב הראשון, היה התקרית במועדון הפולו". במהלך הנובלה מתברר במפתיע שמי שטיפל בחייל ועודד את רוחו כאשר היה מאושפז בבית חולים, הוא המשורר וולט ויטמן, שאכן נהג לנסוע לוושינגטון במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית ולטפל בפצועים בבתי חולים.

הנובלה "יום השנה החדשה" מתארת אישה נשואה הנתפסת עם המאהב שלה בעודם נמלטים משריפה בבית מלון, וסופגת קיתונות של בוז וריכולים מרושעים. בסופו של דבר מתברר שהאישה דווקא אהבה את בעלה, ואף שילמה מחיר יקר על האהבה הזו. הנובלה הזאת ממחישה יותר מכול את ביקורתה של וורטון על דורסנות השיפוט המהיר והנטייה האנושית היהירה לחרוץ גורלות. לקראת אמצע הנובלה מתברר טיבו של הקשר בין האישה למאהב. הטעות מתגלה רק שנים מאוחר יותר, הרבה אחרי ששמם של אנשים הוכפש לעד.

הכתיבה הצלולה והמדויקת של וורטון, והטון האירוני והלא מתחנף, הם נקודות החוזק שלה. כישרונה מתבטא ביכולתה לתאר מצבים רגשיים והלכי רוח חברתיים: "החברה מתרגלת במהרה לכל מצב עניינים המוצג לה כעובדה מוגמרת". או: "החיים יודעים לכסות על הישגים כשם שהם מכסים על מפלות". באותה כנות צוללת וורטון לעומק אישיותם של גיבוריה ומקלפת בשיטתיות את מסכותיהן. היא אינה מדלגת על רגעי הגילוי, שבהן הדמויות מתבוננות בחייהן בסכין מנתחים, ללא חמלה, ומבינות משהו על עצמן. למשל: "מתוך מין אדישות עמוקה התרגלה בהדרגה להתייחס לעצמה בגוף שלישי, כמי שחיה חיים שנועדו לאחר, אישה שאין לה כל קשר לאותה דיליה לאוול החיונית שנכנסה לבית הזה מלאה תוכניות וחלומות לעתיד".

היכולת של וורטון לשרטט תמונה רחבה ובה בעת לצלול לרזולוציות זעירות, מותירה את כתיבתה מענגת, קלאסית ורלוונטית גם בימינו, ימי ניו־יורק החדשה.