"סיום מדומה" משאיר את הקורא עם יותר שאלות מתשובות

שבועיים בלבד אחרי שנחתה באוסלו לטובת התמחות של בעלה הם מתגרשים. הוא ממשיך את חייו בלעדיה, והיא שארזה את חייה הקודמים בארץ, נוחתת חזרה בתל־אביב כמפסידה בודדה. בספר "סיום מדומה" אייר בת ה־31 מתארת את נדודיה בין סאבלטים לבין טיפול בהוריה המזדקנים וניסיון למצוא משמעות וכיוון בחייה, אך בלא הצלחה.

המבנה החברתי־פוליטי שאייר נוחתת אליו בישראל לוקה בכאוס מוחלט, ומשקף במידה מסוימת את חייה. התקופה היא תקופת פוסט קורונה - לופ של מערכות בחירות בלתי נגמרות, הרבה לפני 7 באוקטובר, שהכניס את כולנו לסיוט חדש. מעניין להיזכר כמה התקופה שלפני 7 באוקטובר הייתה קשה גם היא בצורה שלא תיאמן, והתאפיינה גם היא בהיעדר תחושת ביטחון. בשלב מסוים בסיפור האדמה רועדת לא כרעיון, אלא כתופעת טבע אמיתית ומוחשית (שאכן קרתה גם במציאות).

אבל לא רק ישראל ותחלואיה מוצגים כאן, אלא תחלואי החברה המכורה למסכים בכללותה. המסכים בכל מקום, האפשרות של כל אחד לשדר את המציאות שלו, האמת שלו, המתכון שלו לאושר מומחים לכלום מסנוורים את אייר שמגיעה תלושה ומנסה למצוא הקשר וקשר. סיפורה של אייר מכמיר לב בניסיונה למצוא היגיון וקשר אנושי, ובדרכיה ליצור אינטראקציות עם בני אדם. בין שמדובר בקעקוע האניגמטי שעל ידה שמאפשר לאנשים לגשת אליה ולשאול עליו, בנגינה בתזמורת או בסאבלטים שמאפשרים לה ליצור קשר עם בני אדם או לפחות לשהות בחלל שלהם ולהרגיש מוגנת.

אף שיש אינטראקציות רבות בסיפור, אף אחת מהן לא מתרוממת למשמעות כלשהי, מקצתן אפיזודיאליות מדי, וזה מעט מתסכל. הקול של אייר הוא הקול היחיד בסיפור והוא נמנע מכניסה עמוקה מדי לסיבות שבגינן קרו דברים. למשל, בשום שלב היא אינה מספרת איך אחרי זוגיות ארוכת שנים, בלי שום רמז מטרים הנישואים שלה מתפרקים שבועיים בלבד מאז עברו לארץ החדשה. התסכול הזה משרת את העלילה. האם משנה למה ואיך? האם יש סיבה שתצדיק עזיבה כזו של אדם קרוב? בעולם המנוכר שבו כל אחד רודף אחרי אושרו, ואין שום מחויבות לאיש, מזדהרים כמגדלור הוריה המיטיבים של אייר, שהביאו אותה בגיל מבוגר, ומשכך זמנם קצוב ומזכיר לה את בדידותה הסופית, ההולכת וקרבה.

גם תל־אביב העיר מוצגת כמרחב אורבני חסר נשמה. רעש הבנייה מנסר בחלק מהעמודים יחד עם המתכתיות של העיר. הכול רעוע ועומד לפני פירוק והרכבה מחדש בצורה אחרת - לא לגמרי ברור מהי, אבל היא רוחשת כל העת מתחת לפני השטח.

יש ספרים שכוחם טמון בניתוק מזמן וממקום, ויש ספרים שכוחם הוא דווקא באקטואליות שלהם. "סיום מדומה" מצליח להיות גם דומיננטי מאוד ברפרנסים תרבותיים ופוליטיים עכשוויים, וגם להישאר קצת מעל הזמן, כמסמן תקופה ממעוף הציפור.

בעת הקריירה הקצרה של אייר כמורה למוזיקה היא מציינת כי המונח "סיום מדומה" הוא מהלך מוזיקלי שנועד לייצר אשליה של התכנסות לקראת סיום, אף שבפועל הוא מציע רק פורקן חלקי. ההסבר מופיע כמה עמודים לפני הסוף האניגמטי והקשה, מסמן שקתרזיס לא יהיה פה. אייר מגלה שאין תאריך תפוגה לבדידות במרחב הארעי הזה, רק הפסקות קצרות. זה שובר לב, ומותיר בקורא המון שאלות, ומעט מאוד תשובות.