הלכות כשרות הן הרבה יותר מעניין טכני

החשיבה הדתית של ימינו נעה בדרך־כלל בין שני קטבים: האחד הוא הקוטב ההלכתי הפורמלי, המתייחס להלכה כאל אסופת חוקים, כ"גזירות הכתוב" או כשאלות של מחויבויות טכניות. השני נוטה להזניח את עולם ההלכה הפרטני ולנטות למגמות של רוחניות וחיבור רוחני ערטילאי. תנועה דו־קוטבית זו קובעת גם ז'אנרים של כתיבה דתית, כאשר בקוטב האחד נמצאים ספרי הלכה טכניים או ספרי פסקי הלכה, ובקוטב השני נמצאים ספרי חיזוק רוחני או ספרי העצמה וחוויה.

חיבורו של הרב יוסף יצחק ליפשיץ מציג בשורה מסוג אחר. הוא עוסק בהלכות מאכלות אסורות ובדיני כשרות המאכלים, אך הוא קשה לסיווג לפי הקריטריונים הרווחים: מצד אחד מדובר בספר הלכתי מאוד, הן במובן העיוני של המושג והן במובן של פסיקת הלכה, אבל הוא בעיקר מחבר את ההלכה להבנה תיאולוגית עמוקה של העולם הרעיוני שהיא נובעת ממנו. בנוסף, זהו ספר שמבקש להציג טיעון ולהשמיע דעה, מרכיב שנעשה נדיר למדי בעידן שבו רוב הספרים הנכתבים בתחומים אלה הם ספרי סיכום, פירוש והנגשה.

ייחודיות זו איננה עניין חיצוני בלבד. זהו ספר שמסרב להשתלב בתרחיש הצפוי: מחד גיסא הוא לא מקבל את התפיסה הטכנית של הלכות הכשרות, זו הרואה בדיני הכשרות עניין שיש לקבלו כגזירת מלך משפטית, ברוח "אפשי ואפשי אבל מה אעשה והקב"ה גזר עליי", כביכול היו ענייני הכשרות מערכת שרירותית שיש לבחון אותה רק מבעד לשאלת המחויבות לציווי. מאידך גיסא, הוא מתנגד להעניק למצוות משמעויות מן המרחב התועלתני, שבו דיני הכשרות מוסברים בנימוקים של היגיינה ובריאות, או למצער כעניינים מאגיים הקשורים בטיבם ובאופיים התזונתי של המאכלים. במקום זאת, הספר כורך את נושאי הכשרות עם חשיבות הגוף ועם שאלת הקדושה.

באופן עמוק ומקורי, ליפשיץ מבקש לכרוך את שאלת הכשרות באופק שבו היא נטועה בתורה עצמה: נושא הטומאה והטהרה, ההרחקה מן השיקוץ והקרבה אל הקדושה. כדי לעשות זאת, הוא מַפנה אותנו אל שאלת הטעם. לדידו, המאכלים האסורים הם כאלה מכיוון שהם מאוסים בטעמו של הקב"ה, ולפיכך רחוקים מעולם שבו מתכוננת קדושה. שאלת הטעם כרוכה בנושאים אסתטיים ורגשיים הקובעים יחסי קרבה ומרחק מן האוכל, כאשר הטריפות, הנבילות, השקצים והרמשים, אינם מגלמים רק איסור טכני אלא גם דבר־מה האמור לעורר גועל ודחייה מעצם העובדה שהקב"ה מואס בהם. כך לדוגמה השקצים והרמשים בדרך הילוכם, סגנונם, הצורה שבה הם מתפתלים ומהלכים על גבי העפר, הם מאוסים ומרוחקים.

כדי להגן על הטענה הזו פונה המחבר אל אופקים תיאולוגיים שונים ומפתח אותם באופן מקורי מתוך עיון בהלכה ובמחשבת ההלכה. כך הוא כורך את דיני האכילה המקראיים עם ענייני הקדושה והמקדש, דרך הקשר בין היתר אכילת חולין שלא במקדש, ובין החובה של "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ", דרישת ה'. כפי שהוא מסביר, אכילת בשר חולין שלא במקדש כרוכה בהצדקות מסוימות הקשורות בנפש בעלי החיים. אכילת בעלי חיים היא אפוא היתר שבדיעבד, והוא נקשר לסוגיית צער בעלי חיים, שאותה מפרש ליפשיץ כהיתר להשתמש בבעלי החיים רק מתוך כבוד, על בסיס שיתוף "הדם והנפש" שבאדם ובבהמה.  המחבר נסמך בין השאר על דברי הרב קוק ב"חזון הצמחונות והשלום" ועל ניתוח סוגיות של איסור אכילת חלב או כיסוי הדם, שבעיני ליפשיץ מסגירות תביעה להסתיר את הפגם שבאכילת בעלי החיים שלא כחלק מעולם הקדושה.

מה שהעיניים רואות

הטענות התיאולוגיות של ליפשיץ כרוכות ומעוגנות כולן בשפיר ושליא של הסוגיות ההלכתיות הענפות שבדיני איסור והיתר כמו שחיטה, מליחה, בשר בחלב, תולעים ובדיקת תולעים, תערובות, עֵד אחד נאמן באיסורים ועוד. כאן גם מתגלה כוחו הגדול של הרב ליפשיץ הן כמורה ופוסק הלכה והן כלמדן המיטיב להיכנס לעומקן של סוגיות רבות ומביע את דעתו ההלכתית, וכל זה באופן מקורי מאוד ותוך קשר הדוק לתפיסות התיאולוגיות שהוא שוטח.

כך למשל, מחודדת הטענה כי תודעתו של האדם ועיניו הבלתי מזוינות הן הקובעות לענייני הלכה, ולא שאלת ההימצאות הטכנית והאפשרית של גורמים כאלה ואחרים במאכל מבחינה פיזיקלית, שכן התורה, בשל מטרותיה בעיסוק בשאלות של טעם, אינה עוסקת בפיזיקה אלא בתודעת האדם. לטענה זו השלכות ישירות על דיני הכרעות בספיקות ועל אופן ההתייחסות לאיסורי האכילה.

באותה רוח מפתח ליפשיץ דיונים הלכתיים מפורטים בהלכות כיסוי הדם, שחיטה, מליחה, ובנושאים המורכבים שבדיני צער בעלי חיים, מתי הותר ולפי אילו קריטריונים, כאשר זווית הראייה ההלכתית של הספר נכרכת בזו התיאולוגית - בקשר של שאלות אלה למקדש, לקורבנות, להיתר שבדיעבד לאכילת בשר חולין, ולמחויבות לכבוד בעלי החיים.

מבין עמודי הספר עולה ענוותנותו של המחבר, המציע דיונים חריפים וטענות למדניות עמוקות, ועושה זאת פעמים רבות בצנעה ותוך שטף הכתיבה. הסגנון הקולח והנהיר מאפשר לקרוא את הספר במהירות מבלי לשים לב לחידושים, לרעיונות ולטענות המובעים בו כמעט בכל שורה. ענווה זו מסתירה לפעמים נושאים מורכבים הנחבאים בשקט מאחוריה.

כך לדוגמה, השימוש בתחום הטעם והאסתטיקה בהקשר תיאולוגי הוא שימוש מורכב הדורש הסבר כשלעצמו. מה פירוש הדבר שהא־ל אוהב יותר או פחות טעם מסוים? האם טענה זו היא מתחום האסתטיקה באותה מידה שאנו מבינים טענה כזו בהקשר לשאלות מוסר, ואנו מזהים את הא־ל עם טוב מסוים וכמתנגד לרוע מסוים? טענה כזו דורשת ניתוח ופיתוח מורכב ולפעמים אף שערורייתי, שהספר, מתוך האלגנטיות שבו, מבקש לעסוק בהם בשקט ומתוך צניעות, אולי במקום שיש צורך ביותר מכך. כך גם הקישור של כל נושא האכילה לשאלת הקדושה או היחס לקודש. האם ההתכה התיאולוגית של הנושאים הללו לשאלות של קדושה מעניקה מספיק מקום לרצון של התורה לעצב את ה"חולין" דווקא, בהקשר מוסרי או נימוסי, גם מחוץ לכל הקשר של קדושה? אלה דיונים מורכבים שהספר רק רומז אליהם, וממנו יש להמשיך.

מעטים הספרים שאפשר להגדירם כבשורה גדולה לעולם ההגות והתאולוגיה ולעולם ההלכה ופסיקתה באותה מידה, ואין הרבה ספרים המסוגלים להיות למדניים ואלגנטיים באותה מידה. כזה הוא הספר שלפנינו, שהוא נדיר, חריף ומקורי.