מסע למאדים: התרגום החדש לקלאסיקת המדע הבדיוני

קצת משונה, בלשון המעטה, לקרוא ספר מדע בדיוני שנכתב בשנת 1923 על מסע למאדים. אמנם כבר ידעו אז על מהירות המילוט מכדור הארץ על בסיס תורתו של ניוטון, אך המחשבה שמכונה כלשהי תוכל להגיע לכוכבי לכת אחרים וגם לשאת בתוכה יצור חי בתוכה, הייתה אז ספקולציה על גבול הפנטזיה. אפילו מושגי יסוד כמו חוסר משקל, קרינה קוסמית או חליפות חלל, לא היו עדיין חלק מהידע האנושי.

תורת היחסות של איינשטיין כבר פורסמה, אך ההשלכות של מושגי הזמן־מרחב על מסע בחלל עוד לא הופנמו, והיו רחוקים מעיגון כלשהו במציאות הפיזית. גם ביחס להבנת היקום, נקודת המבט הייתה מוגבלת ונאיבית בהרבה. האמונה כי מערכת השמש היא מקום שוקק חיים הייתה רווחת. למעשה, ספרות המדע הבדיוני של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 פעלה מתוך הנחה כמעט ודאית כי חיים תבוניים קיימים על הירח, על מאדים ובוודאי מחוץ למערכת השמש.

ב־1898 פורסם ספרו הקלאסי של ה"ג וולס, "מלחמת העולמות", על פלישת אנשי מאדים (לא בדיוק אנשים, יותר חרקים פרוקי רגליים, עם ראש מתכתי עגול). ארבעים שנה לאחר מכן, תסכית רדיו שוולס עצמו יקריא ב־BBC יגרום להיסטריה המונית. באותה תקופה, מתברר, רבים לא ידעו להבדיל בין בדיון למבזק חדשות משונה.

הרומן "אאליטה או: שקיעת המאדים" של אלכסיי טולסטוי (שייך למשפחת האצולה הרוסית, אך בלי קשר ישיר ללב טולסטוי, מעין קרוב־רחוק) פורסם כאמור ב־1923 - מעין נסיוב מודע או לא מודע לרעלן האימה ששיגר וולס. הוא הפך לאחד הטקסטים המעובדים והמשוחזרים ביותר במדיה הסובייטית. כבר ב־1924 הופק הסרט האוונגרדי של יעקוב פרוטאזאנוב, "אאליטה", שנחשב עד היום לפורץ דרך בכל הנוגע לממד האסתטי המד"בי.

הספר מגולל את סיפורם של מהנדס וחייל מילואים שטסים למאדים. לא מדובר בעולם קפוא ויבש עם אטמוספרה דלילה, אדמה מחומצנת בצבע חלודה ובלי שום סימן מוּכח לחיים. מאדים של אלכסיי טולסטוי דומה מאוד לכדור הארץ: יש בו צמחים, בעלי חיים ויצורי אנוש, שכפי שאנו למדנו לביית ולהשתמש בסוסים או גמלים, הם למדו לעשות כך לציפורים גדולות ולרחף באמצעותם ממקום למקום. אותם יצורים אף פיתחו תרבות טכנולוגית מקבילה, מעין כדור בדולח שבו משתקפות באופן טלפתי מחשבות ועוד.

איך ולמה הם טרחו בכלל לטוס לשם? ראשית, נוכח התקופה שבה נכתב הספר, הפרויקט לא הצריך טריליוני דולרים או חברות כמו ספייס־אקס וכדומה כדי לקרום עור וגידים. גם מבחינה פיזיו־פסיכולוגית לא נדרשו כל הכנה מוקפדת ואימונים. המהנדס לא רצה לטוס לבד, ולכן פשוט תלה מודעה ברחוב. עיתונאי בשם סקיילס, שחיפש מה לעשות עם עצמו אחרי המלחמה, ראה אותה במקרה: "הועברתי לחיל המילואים בעקבות זעזוע מוח ופציעה. אני הולך ברחוב וקורא מודעות. אני מת משעמום" (עמ' 9).

מטרת המסע לכאורה איננה לכבוש אלא לגלות מה יש שם, אבל כן לרשום בפרוטוקולים שמדובר בטריטוריה סובייטית, שהם היו שם ראשונים – מעין קריצה ביקורתית לאימפריאליזם. הם אפילו לא נערכו עם אי־אילו קפסולות כדי לחקור חומרים, מיקרובים או יצורים חיים. "מה אני אמצא שם?" משיב סקיילס לשאלת שותפו, "את האימה שבתוכי... כדור הארץ מורעל משנאה וספוג דם. לא נצטרך לחכות הרבה עד שאפילו ההיגיון יקרוס – הריסון היחיד שיש על המפלצת" (עמ' 46).

כשסטלין הגביל את הדמיון

מומלץ לקרוא את הספר עם מערך ציפיות מותאם, וקודם כול להבין את משמעות התקופה שבה נכתב. למרות יותר ממאה שנה של טכנולוגיה וחקר החלל, יש בו עדיין איכויות לא מעטות; כבר מההתחלה – אם דרך הדמויות עצמן, ואם באמצעות מה שמכונן את מסעם - ניכר הומור רוסי־סובייטי במיטבו, המתבטא בעיקר בדיאלוגים בין הדמויות. מעין אדישות קיומית, מהולה בציניות שאינה עולה על גדותיה. ניכרת גם המחשבה הייחודית שהמחבר הקדיש הן לעניין השפה והן ליצירת עולם מקביל הכולל ערים, טכנולוגיות, היסטוריה פנימית, מיתולוגיה ואסתטיקה. הוא עשה זאת בעזרת דמיון פורה, עם עושר לא רגיל לתקופתו, וברזולוציות מרשימות של תיאורים מפורטים.

כמובן, ישנו גם הממד האלגורי. הספר נכתב לאחר מהפכת 1917, ואפשר בהחלט לעשות את ההקשרים בין שקיעת המאדים – בין השאר הם מגלים שם ציוויליזציה בתהליך שקיעה, אם כי לדידם גם בכדור הארץ המצב לא מזהיר – לשקיעת האריסטוקרטיה הרוסית. מנגד, היו שראו בו בהקשר זה דווקא טקסט המתחנף לשלטון הבולשביקי. כך או כך, מאדים של טולסטוי הוא מראה מעוותת של כדור הארץ, כלומר של חלקים מסוימים ממנו, שמבעדה משתקפים אידיאלים ויצרים מתנגשים, וטכנולוגיה אינה מחליפה את הכמיהה האנושית לאהבה ומשמעות.

הספר נחשב לחלוצי וייחודי, שכן הוא פחות דידקטי ויבשושי מרומני המד"ב שנכתבו עד אז, ויותר פיוטי ופילוסופי. המד"ב הסובייטי צמח מתוך צומת ייחודי: מצד אחד, התפרצות מהפכנית פוליטית חסרת תקדים; מצד שני, מסורת רוסית עשירה של פנטזיה, פילוסופיה ומטפיזיקה. בניגוד למערב, שבו המד"ב הושפע בעיקר מהמהפכה התעשייתית, מהקפיטליזם ומהדאגה נוכח מדע נטול בלמים, מקבילו הסובייטי נולד ברובו מתוך תקווה לברוא חברה חדשה, ולאחר מכן מההתפכחות והאכזבה.

עוד ב־1908 פרסם אלכסנדר בוגדנוב את "הכוכב האדום", תיאור אוטופי של חברה סוציאליסטית מתקדמת על מאדים. גם קונסטנטין טסיאולקובסקי פרסם את "מחוץ לכדור הארץ", תיאור מוקדם ומדעי לעילא של חיים במרחב חללי, כוח משיכה מלאכותי ועוד. בשנות העשרים והשלושים, לא מעט כותבים נוספים ניסו לשרטט כיצד תיראה החברה הקומוניסטית בעוד מאה שנה, איך הטכנולוגיה תפתור את הסבל האנושי וכיצד האחווה האוניברסלית תבוא לידי ביטוי. עם ביסוס המשטר הסטליניסטי, המד"ב ספג מהלומה; הדרישה לציית למסרים של ריאליזם סוציאליסטי הגבילה את הדמיון: הטכנולוגיה הייתה חייבת להיות מנצחת, האדם הסובייטי חייב להיות מוסרי, והעתיד להיות ורוד.

לוינס בחלל

החלוציות של טולסטוי ניכרת בתפיסת העולם ובמונולוגים שיוצאים מפי הדמויות עצמם. חלקם טבולים באותו הומור דק שצולח את מבחן הזמן בקלות, אבל היופי והאיכות ניכרים גם ברגעים של כנות חדה, בעיקר כששני הקוסמונאוטים מדברים על מה ימצאו שם, ומה מניע אותם בחיים.

"מוות לא מפחיד אותי כמו בדידות", אומר לוס בעמ' 25, "ובלי שום תקווה שאלוהים יציל את הנשמה שלי. אני אשב חי בגיהינום. הגיהינום הוא בדיוק זה: בדידות חסרת תקווה פרושה על פני עלטה נצחית. זה מה שמפחיד אותי". ובהמשך: "על פני היקום כולו עפים זרעים של חיים, גבישים קפואים רדומים, אבל נגזר עליהם ליפול ולפרוח – להתעורר אל סבל ללא נשוא: לחיות, להשתוקק לאהבה, להתמזג, לשכוח את עצמם. והחלום הקצר הזה נועד כולו בשביל ליצור שוב מוות" (עמ' 34).

עצם עיסוקו של טולסטוי באחר כתמה מרכזית אינו מובן מאליו. בניגוד לבוגדנוב, הוא לא ביקש לנסח מודל חברתי אידיאלי, אלא להפגיש את הגיבור עם עצמו דרך מפגש עם האחר. ממש באותן שנים ניסח הפילוסוף עמנואל לוינס את משנתו בנושא, וטען כי המפגש עם האחר אינו נועד להבנה או לשליטה, אלא מעמיד את האדם בפני אחריות מוסרית לפני כל שיקול אינטרס עצמי או ידע קוגניטיבי.

באותה מידה, מכיוון שאיננו יכולים לתפוס את האחר בשפה או במושגים שלנו מבלי לבטל את זרותו, המפגש תמיד יהיה כישלון ידוע מראש. במובן רב, מאדים וכמעט כל מה שנמצא בו הוא השתקפות של האחר. החיים שם לא נועדו רק להיות מושא לגילוי מדעי, אלא גורמים לאדם להכיר במורכבות של המפגש עם האחר, שאינו ניתן תחילה לעיכול, להבנה או לקטלוג – ואז להתבונן בעצמו, בבחירותיו ובדחפיו. לוס וסקיילס יוצאים אומנם לגלוֹת, אך למעשה הם אלו ש"מתגלים". ה"מאדימים" אינם שם כדי להיות אובייקט מחקר, אינם ניתנים לביות או אילוף, וכך הם חושפים את גבולות הנפש והחברה שממנה באו הקוסמונאוטים. האחר מסרב להיטמע, ומאלץ אותנו לראות איפה אנחנו נשברים. כך, מאדים הוא תירוץ אלגורי לגעת בגבול האנושי.

עם זאת, גם כשמוציאים את יסוד התקופה והזמן מהמשוואה, יש כמה דברים שמונעים מהרומן להתרומם עוד יותר. ראשית, העלילה עצמה. טולסטוי מפגין ברגעים רבים מיומנות מרשימה בנוגע לאופן שבו בונים מתח (גילוי וכיסוי), אך לא פעם מתקבלת התחושה כי מכיוון שכל מה שקורה הוא לכאורה מעניין (החל מגילוי הקקטוסים הענקיים, דרך עכביש גדול ועד הנסיכה אאליטה עצמה), באותה מידה שום דבר שקורה לא מעניין. כלומר, קורה משהו אינטראקטיבי, רגשי, בנוסף לממד ההרפתקני הכללי, אבל הוא לא מספיק מתוחכם, מגיע מאוחר מדי, ולעיתים עולה ממנו ניחוח מעט קיטשי, תחושה שמועצמת במיוחד מהנוכחות של אאליטה, שהיא יותר סמלית מאשר ממשית – אם כי דמותה כנסיכה חייזרית יצרה תבנית שהפכה עם הזמן לאייקונית – האישה הזרה, לכאורה אידיאלית, המשקפת כמיהה ואיום.

בסך הכול יש בספר הזה משהו שמקשה לוותר עליו. הוא אמנם לא יצירת מופת במובן הקלאסי, אבל הוא בהחלט יצירת מעבר חשובה, ויש בו תערובת מרתקת של קסם וחוסר יציבות. הוא ממחיש איך מד"ב איכותי הוא קודם כול תיעוד היסטורי של חלום שנחלם, מלאכת מחשבת שכולה דמיון פורה. הוא מזמין את הקורא לדמיין לא רק את העבר של העתיד, כלומר איך דמיינו פעם את מה שעתיד לבוא, אלא גם, אחרי תיאום ציפיות, את העתיד של ההווה.