סוד הקסם של ספרי יעקב שבתאי

יעקב שבתאי, יליד 1934, אחד הסופרים החשובים של "דור המדינה", הלך לעולמו בגיל 47 והשאיר אחריו מורשת צנועה ויקרת־ערך: ספריו "זיכרון דברים" (1977) ו"סוף דבר" (1984). בני דורו, בהם סופרי־העל א"ב יהושע ועמוס עוז, התחילו את דרכם – בעידוד מורם וחונכם פרופ' גרשון שקד – בגיל צעיר למדי, כשנות דור לפני הופעת "זיכרון דברים". יעקב שבתאי התעכב, עקב הצטרפותו לקיבוץ שהעסיק אותו בחקלאות, וכן עקב צורכי הפרנסה שהתלוו להתאקלמות מאוחרת בעיר הולדתו תל־אביב.

עם הופעת הרומן "זיכרון דברים" נקבעה דמות דיוקנו של שבתאי בספרות העברית, בעיקר בזכות פרופ' מנחם פרי – חוקר הספרות, העורך והמו"ל - שלא זו בלבד שנטל חלק פעיל בהתהוות הרומן, אלא הרים גם תרומה משמעותית להתקבלותו הנלהבת. כעת, במלאת כיובל שנים להופעת שני הרומנים הגדולים הללו, הוא מוציאם לאור שוב, בלוויית מסה מקפת בת 85 עמודים שבה הוא מגולל את תהליך ההתהוות, מנתח את הטכניקה הסיפורית הייחודית שברא שבתאי, ואף חוקר את מקורות ההשראה של הסופר וסיפוריו.

את המשפטים הארוכים של שבתאי, שכל אחד מהם מתפתל לאורך עמודים אחדים ומתאפיין בריבוי התפצלויות, מכנה כאן פרי בשם "סגמנטים". משפטים ארוכים אלה, עם הדיגרסיות המרובות שלהם, כלומר הסטיות הארוכות מן הנושא לשבילים צדדיים כביכול, הם שהקנו לסגנונו של שבתאי מוניטין בארץ ובעולם. אין זה סגנון מפוטפט של אותן נשים מבוגרות, שעשרה קבין של שיחה ניתנו להן, אשר מילאו את בתי הקפה של רחוב דיזנגוף בשנות השישים והשבעים. "זיכרון דברים" ו"סוף דבר" הם רומנים תל־אביביים שגיבוריהם הראשיים הם גברים, והדיגרסיות המרובות נובעות מן הניסיון ללכוד את נקודות־התצפית ואת שלל האמירות והמעשים של הנפשות הפועלות.

הסוף עוד לא כאן

"זיכרון דברים" יצא לאור רגע לפני המהפך הפוליטי והעברת ההגמוניה מבני דור המייסדים ומפלגות הפועלים אל בניהָ ועסקניה של "ישראל השנייה", שעלו ברובם אחרי קום המדינה מארצות אגן הים־התיכון, ושעליהם כתב אלתרמן בן ה־55 את ספרו התל־אביבי "חגיגת קיץ" (1965). באותה עת היה המשורר שרוי בחרדה גדולה מפני השסעים שנתהוו במדינה הצעירה בין העדות, המגזרים והמעמדות. הוא נתקף "פחד מוות" למראה קריסת גופו ונוכח סופו ההולך ומתקרב, דאג לגורלה של בתו היחידה, ואף חשש מפני ירידת מפעל חייו לטמיון בעקבות דברי הבלע שהשמיעו נגדו הצעירים, בני חבורת "לקראת", שגמרו אומר להסיר את הכתר מעל ראשו. כדי להילחם בחרדותיו הוא הרבה "להתבדח" על המוות – על האדם, כל אדם, החי חיים קצרים כל־כך ומת לזמן כל־כך ארוך.

כמו אלתרמן, גם שבתאי נקט עמדה של הכחשה והדחקה כדי לטעת בלב גיבוריו, ובליבו שלו, תחושה שהסוף עדיין אינו עומד על הסף. עמדה זו מתבטאת בשילובם של קטעי הומור רבים בדיבורים על המוות, או בשילובם של דיבורים על המוות בסגנון אגבי וזלזלני. מילות הפתיחה של הספר ("אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר") נשמעות כמו וריאציה על הבדיחה הידועה, השואלת מדוע חוגגים את חג המהתלות באחד באפריל, והתשובה: כי בתאריך זה סיפרה מרים ליוסף שהיא התעברה מרוח הקודש. ספריו הקודרים של שבתאי, שיש בהם גלריה רחבה של חולים חשוכי מרפא ושל מתאבדים, גדושים באמירות שאילו נאמרו על הבמה (ובספריו של הסופר־המחזאי מצויים יסודות רבים המתאימים להמחזה ולביצוע תיאטרוני) היו מעוררים בקהל פרצי צחוק רמים.

בצאתם להלוויה, צזאר מסביר לחבריו שגולדמן לא יסלח להם לעולם אם ישאירו אותו לבד עם אימו בהלוויה של אביו (עמ' 13). הוא מפטיר לתומו "הגולדמן הזה כבר מזמן הגיע לו למות", ומאיץ בישראל: "בוא נלך לפני שאביו של גולדמן יברח לנו" (עמ' 15). בבית הקברות אומר להם הפקיד ש"לדאבונו שום אפרים גולדמן לא נקבר אצלו היום" (עמ' 24). קטעים כגון אלה אינם נדירים ב"זיכרון דברים", והם מספקים רגעים מהנים של הרפיה קומית, הפוגה מן המועקה הנלווית למסכת חייו הקודרת של כל אחד מהגיבורים.

בעקבות הגשש

הרומן "סוף דבר" נפתח במילים: "בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד המוות", בהבינו שהוא מידרדר במדרון שאורכו מצטמצם והולך. שני הרומנים גדושים אפוא בתסמיניה של התנטופוביה (חרדת המוות), ואחדים מגיבוריהם מדברים על המוות ואף מתים במהלך העלילה. לפי מסתו של פרי החותמת את הספר, ה"נהר" של "זיכרון הדברים" הוא מטפורה שטבע שבתאי, ומותר כמדומה להניח שאין הוא הירקון שעל גדותיו הוקמה העיר תל־אביב, או הנהר כבר שעל גדותיו שכנה תל־אביב התנ"כית. נראה שזהו נהר הלתה (Lethe), הלא הוא "נהר השכחה" במיתולוגיה היוונית, שכל השותה ממימיו מאבד את זיכרונותיו.

כדי שלא תישא הרוח את זיכרונותיו לנהר האבדון, כתב שבתאי, שכבר ידע שימיו קצובים, את "זיכרון דברים" ואת "סוף דבר". לא מקרה הוא שדודו של צזאר, גיבורו הראשי של הרומן הראשון, נשוי לביאטריס; ביאטריצ'ה היא המלווה את מסעו של דנטה דרך שלוש ממלכות המתים. אף לא מקרה הוא שלחתול של פיליפ קוראים "אורידיקי", כשמה של אשת אורפיאוס במיתולוגיה היוונית, שמתה בטרם עת, ובעלה מנסה להחזירה מן השאול בעזרת המוזיקה.

סוגסטיבי במיוחד הוא שמו של הכלב "Nuit Sombre", כלבה של השכנה טרופת־הדעת קמינסקיא, שמשמעו המילולי הוא "לילה קודר", ומשמעו המטפורי הוא "תקופת חיים קודרת של חולי וסכנת מוות". אולי נכונה היא ההשערה ששבתאי העלה כאן באוב את דמותה של לוסיה, אשתו הראשונה של שלונסקי שהתאבדה לא הרחק מבית הוריו, אך חשוב יותר לדעת שהשם "Nuit Sombre" הוא כותרתן של יצירות מוזיקליות אחדות, עתיקות ומודרניות, שנעימתן יפה וקודרת כאחת.

עולה על הדעת גם הפזמון שכתב דוד אבידן ללהקת "הגשש החיוור", הפותח במילים: "יש לילה קודר בו גשש חיוור... אשר מן השמש תמיד הסתתר". בל נשכח שאחותו החורגת של צזאר נקראת בשם המיושן "רוחמה", שם הרומז לא רק לספר הושע ולשירו הלאומי של יל"ג "אחותי רוחמה", אלא גם לפזמון "אחותי רוחמה" של להקת "הגשש החיוור". לא פעם נזכרים ברומנים של שבתאי פזמונים שנולדו בשנות השישים והשבעים (כגון "אובלדי, אובלדה", שירה של להקת הביטלס המסתיים במילים "Life goes on"). אלה מסייעים לקוראיהם להלך בתוך המבוך שבנה שבתאי ברומנים רבי־הפרטים שלו, ולתארך את אירועיהם.

לא ייפלא שיעקב שבתאי הטה אוזן ליצירותיו של נסים אלוני, שכתב רבים ממערכוני "הגשש החיוור". אלוני היה לשבתאי מקור השראה בסגנונו הפורץ את גבולות הזמן והמקום, ועם זאת נשאר נאמן וצמוד אליהם בדרכו האישית. רוב מחזותיו עוסקים במלכים ובנסיכים, ושמותיו הם תקדים לשמות האליליים והמלכותיים של שבתאי: צזאר (קיסר), רגינה (מלכה), אלישבע (אם הכהונה ושמה העברי של אליזבת), אסתר (מלכה), אריה (מלך החיות), זינה (בתו של זאוס, בכיר האלים), ויקי־ויקטוריה (מלכה), יוליוס (קיסר) ועוד.

תל־אביב כמשל

אילו עסק "זיכרון דברים" בשלושה גברים אנטי־הרואיים, שעל בני דמותם כתב אלתרמן באחד מפזמוניו ש"הוּא מִתְהַלֵּךְ כְּגִבּוֹר צַיִד / כִּיסָיו רֵיקִים, רָאשׁוֹ נָבוּב / בְּתוֹךְ הַשּׁוּק הוּא בַּעַל בַּיִת / וְעַל מִשְׁכָּב הוּא בַּעַל זְבוּב" ("זה דודי מדוד"), היה לפנינו עוד ספר אחד של couleur locale, שרבים כמותו גודשים את מדפי הספרים בארץ ובעולם. אך ממסתו של פרי ניתן ללמוד שבתוכנית של שבתאי לכתיבת הרומן כלולה הערת־המחבר: "רצוי שהכול יישא מין אופי של אודיסאה". קריאת־כיוון זו מבהירה את הדיגרסיות הארוכות של שבתאי, הדומות ל"דימוי ההומרי" (Homeric Simile), שבו נמתח קו של אנלוגיה בין אובייקט כלשהו לזבוב, למשל – ואנלוגיה זו גוררת בעקבותיה תיאור ארוך ומפורט של זבוב ממשי, שאינו וירטואלי או מטפורי כלל וכלל.

הערה זו, שרשם הסופר לעצמו, אף עולה בקנה אחד עם התחושה ההולכת ומתחזקת במהלך הקריאה שיעקב שבתאי בנה כאן mock epic, אפוס מדומה, של תל־אביב (ושל המדינה כולה) במלאת לה שלושים שנה, ושיקף את זרימת הנהר ואת המסע למן האוטופיה שהולידה את העיר בדמיון, עוד בטרם הוקמה על החולות. לא מקרה הוא שבפתח "זיכרון דברים" נזכר הספר "סומניום" ("החלום", או "החזון") שתרגם גולדמן בטרם שם קץ לחייו.

גיבוריו של שבתאי דואגים רק לצרכיהם המיידיים, אפילו לא לילדיהם. הם זוללים, סובאים ורודפי נשים, ומתבוננים בחיים כעל קוריוז שיש להתענג עליו ככל שניתן. מסתמן פער גדול בין מצבם האמיתי של הגיבורים – מצב של חולי וחיים על קו הקץ – ובין הבדחנות הנון־שלאנטית האופפת את אמירותיהם. השמות, רובם ככולם, הם שמות אשכנזיים, המאפיינים את צפון־העיר הישן שתושביו כבר התרחקו מרחק שנות־דור מתקופת הצנע וכבר חוו התעשרות מהירה מפיצויים ומעסקים. ניכר שהעושר לא הביא אושר וזקיפות־קומה לאיש מן הגיבורים האנטי־הרואיים שלפנינו.

תל־אביב של שבתאי, על הסתאבותה המהירה, היא מטונימיה למדינה כולה. העיר, שנקראה על שם האוטופיה ההרצלאית "אלטנוילנד", לא מילאה את הציפיות שתלו בה מייסדיה ובוניה. עירו של שבתאי כמוה כטרויה של הומרוס: עיר חרבה שתושביה הולכים לבית עולמם. ב"סוף דבר" נזכרים רחובות ואתרים תל־אביביים לא מעטים, אך ספק אם במהלך קריאתם של שני הספרים נתקלתי בשמה המפורש של העיר, ואם תל־אביב נזכרת בכלל בשמה המפורש – הרי שאזכורה בשני הרומנים דל ודליל.

בעת חיבורם של שני ספריו היה שבתאי שרוי בחרדה לא רק מפני קריסת גופו אלא גם מפני גורלה של המדינה הצעירה, שאמורה הייתה לתת מענה ל"צרת היהודים". באופן סמלי־כמעט נכתב הרומן בשנים שבהן הקיץ הקץ על תקופת האופוריה שפקדה את העם בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, ורגע לפני המהפך ששינה את פני המדינה ואת האתוס שלה תכלית שינוי. מעניין להרהר על הרומן שהיה כותב שבתאי על חיינו כאן ועכשיו, אילו זכה בבריאות איתנה ובאריכות ימים.