הספר של רונן צור ואיתי שילוני על נתניהו מספק בעיקר התנשאות

לא באמת היו לי ציפיות מהספר "אשם ייקום", שכתבו רונן צור ואיתי שילוני על "מנהיגותו של שליט קורבן". בהכירי את רונן צור ואת הנושא שעליו בחר לכתוב (את שילוני, עליי להודות, איני מכיר), יכולתי לשער מראש מה אקרא. אבל את החלק הרביעי בספר (מתוך חמישה), דווקא קראתי בסקרנות ובעניין. בהמשך אסביר מדוע, אבל נתחיל מההתחלה וניצמד למבנה, דבר דבור על אופניו.

הספר הוא למעשה תזה פסיכולוגיסטית להבנת מנהיגותו של בנימין נתניהו, ולפיה הרגש המרכזי המניע אותו ואת "התנועה הביביסטית" שיצר הוא תאוות הנקמה המפעמת בו ובמיליוני תומכיו. תאוות הנקמה היא גם המפתח להבנת תשוקתם למדינה אחרת – קיצונית, חשוכה, קנאית, נחשלת ולוחמנית – שאותה יקימו על חורבות כל אשר יקר לנו ואשר הסבים והסבתות שלנו בנו כאן בעמל.

החלק הראשון בספר מתאר את "התנועה הביביסטית" כתנועת נקמה, שהמוטו שלה הוא "אני נוקם משמע אני קיים". בראשיתו הוא מניח את מה שמתיימר להיות בסיס תיאורטי להבנת מושג הנקמה בטבע האדם, ביהדות, במנהיגות ואצל בנימין נתניהו. אבל הסקירה קצרה, שטחית, תפורה גס. תשאלו: במי ועל מה נוקמים נתניהו ותומכיו? כאן כדאי לחזור אל מקורות הביטוי שאותו מגדירים ומאפיינים צור ושילוני: הביביזם. במובנו המקובל כיום, ה"ביביזם" נולד ב־2016, בצמוד לפרסומים הראשונים על חקירות נתניהו. בתקשורת ובמערכות הפוליטיקה והאכיפה ציפו שהחקירות יגרמו לתומכי הליכוד להפנות עורף לנתניהו. כשזה לא קרה, וכאשר במקום למלא את התפקיד שנועד להם הגיבו הליכודניקים דווקא בספקנות ובחוסר אמון והתעקשו לתמוך בנתניהו הנרדף, נולד הביביזם ונולדו הביביסטים, כת סרבנית שדבר לא מצליח להשפיע על הערצתה המטומטמת לאלילה המושחת.

בין צייתנות לנאמנות

על מה כל הנקמה הזו? על דחיית האב, פרופ' בנציון נתניהו, ממשרה קבועה באוניברסיטה לפני קרוב למאה שנה, וקנאה ב"אח המוצלח" יותר, יוני. נתניהו, לדברי רונן־צור־פרויד ואיתי־שילוני־יונג, "משגר את ספירלת הנקמה שלו" באליטות משום שאינן תומכות בו ומאלצות אותו "להישען על בני מעמדות נמוכים שלא היה רוצה לשבת איתם על שפת הבריכה לכוס יין, סיגר ושיחה טובה".

ואכן, לאורך הספר כולו מרימה את ראשה ההתנשאות הקלאסית של השמאל על הביביסטים הבורים. נתניהו עצמו מוצג כמי שמונע מ"האוכלוסיות המזוהות עמו" משאבים המגיעים לביביסטים שהם בעיניהם דלת העם, עדר פתאים הממשיכים להעריץ אותו ולתמוך בו, כי אין בהם בינה להבין מה הוא חושב עליהם באמת.

לטענת השניים, לרשות נתניהו עומדת "תנועת לב ובטן שאינה זקוקה לאידיאולוגיה", תנועה שמהותה "סגידה למנהיג סמכותני", ואשר "פולחן האישיות למנהיג הוא התנאי לשדרוג המעמד החברתי בה". לא זו בלבד, אלא ש"פולחן האישיות המתעצם כלפי נתניהו ומשפחתו תפס במלואו את מקומה של האידיאולוגיה הימנית", כאילו לא אותגר נתניהו על ידי תומכיו שוב ושוב כאשר עלו חששות שלא יעמוד בלחץ הפוליטי הפנימי והבינלאומי, או אף כשעלה חשש לאחרונה שמהלכיו מוכתבים על ידי אשתו ובנו. כך למשל, העיתונאי ינון מגל יצא בישירות ובבוטות נגד התערבות שרה ויאיר נתניהו בענייני המדינה, ושמעון ריקלין תקף את החלטת נתניהו להכניס לעזה סיוע הומניטרי וכינה אותה ״בושה וחרפה״.

מפתה לשאול: האין טענה זו השלכה מפוארת של השתלטות הרל"ב על האידיאולוגיה השמאלית כולה, והצבת ההתנגדות לנתניהו כעיקרון משותף יחידי? להגנת המחברים ייאמר שבחלק הרביעי, המעניין, הם מתייחסים לכך בכנות וביושר. עוד נגיע לכך.

"לתנועה הביביסטית אין מטרה מוצהרת מעבר לאחיזה בשלטון", קובעים צור ושילוני, כאילו איננו יודעים שיש גם יש לה שלל נימוקים – ביטחון, זהות יהודית, צדק בחלוקת המשאבים, דמוקרטיה במובנה הרגיל ולא ה"מהותי" או ה"סביר" ועוד. באמירה ריקה וחסרת אחיזה זו מקופלת התנשאות לא רק על תומכי הקואליציה אלא גם על קוראי הספר, המכירים מן הסתם את הנושאים הללו, העומדים מאז ומעולם בלב המחלוקת בין הימין והשמאל בישראל.

מתוך תסכול בלתי ניתן להסתרה לועגים המחברים ל"צייתנות" ול"כניעות" של הביביסטים למנהיג, וכן לציפייה של נתניהו מאנשיו הקרובים לנאמנות. בכך הם חושפים שוב חוסר הבנה יסודי: זו לא צייתנות ולא כניעות, אלא נאמנות. ונאמנות היא מידה נעלה, לא נחותה. בשמאל אין נאמנות להנהגה, ואולי משום כך גם אין שם מנהיגות. בימין יש נאמנות למנהיג, ועל כן הוא נותר בוטח ושומר את הגה השלטון בידי תנועתו עשרות בשנים.

לדמותו של "המלך־האל"

החלק השני בספר מאפיין את נתניהו כ"שליט־קורבן". כלומר, מי שנע כל העת בתנועה בלתי אפשרית בין שליטה לקורבנות. ושוב, שרשרת כשלים להוכחת הטענה: "השליט הקורבן ממציא לעצמו אויבים". מי האויבים? ובכן, המחברים מונים את שמות יריביו הפוליטיים. הוכחה ניצחת נוספת למעמדו כשליט קורבן מוצאים המחברים בכך שבהיותו בבית הלבן אמר נתניהו ששלומו מצוין, אך כשהעיד בבית המשפט כשהוא חולה ותחת אנטיביוטיקה, ביקש מהשופטים להפסיק את עדותו מעת לעת. ועוד קביעה: "בריתות פוליטיות בין ימין לשמאל יוכרזו על ידי השליט הקורבן כבגידה במדינה". מה? למה? איפה? אין תשובה. האם אי־פעם הוציא נתניהו מפיו את השורש בג"ד על הטיותיו בהקשר של פוליטיקה פנימית? כולנו יודעים שלא. להפך, הוא גער במי שעשה זאת.

מאפיין נוסף של שליט־קורבן: בעיני תומכיו, טוענים המחברים, נתניהו הוא "מעין מלך־אל". את הטענה הזו הם מבססים על סקירה שנראית כתשובה שנכתבה על ידי בינה מלאכותית בדבר ההקשר ההיסטורי של התפתחות המלך־האל בתרבויות העתיקות, ושתפקידה למקם את נתניהו בתוך מסגרת מושגית זו. הסקירה, על יסוד מיתולוגיות, מחזות ויצירות ספרות, סוקרת את ה"שחיתות", "ההתנהגות המופקרת", תופעת "זוגות השליטים" וכמובן הנקמה, המאפיינות את סביבתו של מלך־אל. ההוכחה האולטימטיבית להיותו של נתניהו מלך־אל בעיני נתיניו: השיר הפופולרי "ביבי מלך ישראל". התנא דמסייע הפשטני להחריד: גם האוונגליסטים רואים בטראמפ מלך־אל.

החלק השלישי של הספר, העוסק ב"מפעל ההשפעה", מחזיק לבדו כחצי מהספר. אותו, אולי מתוך היכרות אישית, מצאתי מגוחך ביותר. עניין לנו עם "מפעל השפעה אימתני, מורכב, אלים, אכזרי, קטלני, רעיל, מעורר פלצות" המנוהל בידי נתניהו עד אחרון פרטיו וביצועיו, במבנה סדור של ארבע חטיבות (יש להן גם כומתות?). מדובר בחטיבות המימון, שכתוב המציאות, ההפצה (המחולקת לשתי מכונות – הסתה וסיכול), והנקמה, המתחלקת אף היא לשני מאמצים: "שליטה ביכולתם של אזרחים להתקדם במערכות שבהן הם חיים, כולל תלות בסוכני המפעל בנושאים כגון עיכוב בתורים לבדיקות רפואיות וסחבת בבתי משפט", וענישה ב"שמיטת מטה לחמם של מי שקראו תיגר בפומבי על התנועה ומייסדה".

דוגמה למבצע חטיבת הנקמה: המקרה של הזמר אלון אולארצ'יק וקק"ל. כזכור, אולארצ'יק חתם על מכתב פומבי המאשים את חיילי צה"ל בביצוע "זוועות" בעזה, שאותו תיארו המחברים בהיתממות שקרית כ"קריאה לסיום המלחמה". עובדי קק"ל דרשו מההנהלה לבטל את הופעתו בפניהם, ההנהלה נעתרה, אולארצ'יק משך את חתימתו, הנקמה הצליחה. דוגמה למבצע מוצלח נוסף של חטיבת הנקמה: החלטת "ראשי התנועה הביביסטית" להפסיק להתארח בתוכנית "אופירה וברקו", בתגובה להכפשותיהם החוזרות ונשנות בה.

כאן גם מופיעה השוואה מוזרה בין הכנסותיהם של עיתונאים תומכי נתניהו לעיתונאים הנמנים על מתנגדיו. בין השאר מוזכרים שמותיהם של לוסי אהריש , ברוך קרא ואודי סגל. מידיעה אישית, כולם גובים סכומים גבוהים על אירועים ופאנלים שהם מרבים להנחות, ובכל זאת הם מוצגים כדוגמאות לעיתונאים עניים הנאלצים לחיות ממקור הכנסה אחד, בניגוד לעיתונאים הביביסטים העשירים שנהנים מכפל ושילוש משכורות.

לשיטת צור ושילוני, אין יותר ביקורת ציבורית, הכול הסתה ונקמה מאורגנות מגבוה. פתחון הפה של הציבור ברשתות החברתיות ובתקשורת הימין מתואר כ"קמפיין נקמה מאיים ומרתיע עד אימה". ציוצים ביקורתיים כלפי אלשיך ומנדלבליט, למשל בעקבות הצעתם של שופטי נתניהו לבטל את סעיף השוחד נגדו, מוצגים כ"נקמה אלימה". תחקיר באתר העין השביעית, פרשנות בהארץ, עתירה של מכון זולת, ציוץ של חיים לוינסון או ציטוט מסרון של עד תביעה נגד נתניהו – כל אלה הופכים למראי מקום ולעובדות יסוד, שעל בסיסם נבנים תלים ומוסקות מסקנות.

פעולת ארבע חטיבותיו של מפעל ההשפעה וההסתה נגד בנט מתוארת לפרטים, ורק לעובדה אחת אין זכר ורמז בסיפור: הפרת התחייבותו של בנט לבוחריו, שהובילה לביקורת הציבורית נגדו (סליחה, להסתה, שכתוב המציאות ונקמה). הפרק הזה, כמו הספר כולו, נכתב מתוך מבט קונספירטיבי, נבער וילדותי, שלפיה "המכונה הביביסטית" מורכבת רק ממפעילים ומופעלים, לא מעמדות אידיאולוגיות ואמון במנהיג.

שעה קלה על כלכלה

החלק הרביעי, שכותרתו "רפיסות האופוזיציה", כולו בוז ולעג לאופוזיציה לנתניהו, המכונה כאן "אוסף פלנגות פוליטיות". אבל הוא גם מציע מבט מעניין, נוקב וכן על חולשות השמאל ועל אופיים של קמפיינים פוליטיים, וגם על תמונת המציאות ההפוכה להדהים של הימין והשמאל בישראל.

לפתע, כאילו אנו קוראים ספר אחר: סקירות מעניינות מתוך דיוני האסטרטגיה של מפלגת כחול־לבן בעלייתה ובשקיעתה; הודאות כנות בהיעדר דמוקרטיה פנימית במחנה הזועק בשם הדמוקרטיה, ובפיצולים הפנימיים המונעים מאגו אישי של ראשי המפלגות; הסבר רחב לתפיסה המקצועית של הקמפיינר רונן צור, שכותרתה בגדול "כסאח", והמלצתו המרכזית לאופוזיציה להשיל מעצמה את ה"ממלכתיות" ולעבור למאבק עממי באגרופים חשופים, באזורי הגבול של החוק.

החלק החמישי, שכותרתו "לאחר לכתו של נתניהו", משעמם, קלישאתי ומנסה להפוך דמיונות למציאות. "ההתאוששות הכלכלית", מתנבאים המחברים, "תבוא רק לאחר שהמנהיגות הנרקיסיסטית (נתניהו כמובן) תפנה את מקומה למנהיגות מאחדת וחזקה שתשכיל לממש את כוונותיה הטובות אל מול הנרטיב הביביסטי". בעודי קורא את הדברים מתפרסמים נתוני צמיחה המזנקים ליותר מ־12 אחוזים בשנה, הרבה למעלה מתחזיות האנליסטים, בורסה ששוברת שיאים כמעט מדי יום, ודירוגה של כלכלת ישראל במקום השלישי בעולם בשנת 2025 על ידי ה"אקונומיסט". האנקדוטה הזו היא משל לספר כולו.

"אין זה סוד כי דעותינו הפוליטיות ידועות ככאלה השייכות למחנה הליברלי", מרימים צור ושילוני לעצמם, "לפיכך עמד בפנינו אתגר להבחין בין תיאורים עובדתיים לבין הטיות או משאלות לב". ובכן, חברים, לא עמדתם באתגר.