האם ראוי לאפשר לאנשים מוגבלים שכלית להביא ילד לעולם?

אין הרבה רומנים איכותיים ומוכרים שהדמות המשמעותית בהם לוקה בפיגור שכלי. בין המוכרות שבהן אפשר למנות את לני סמול מ"של עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק – דמות בעלת יכולות שכליות מוגבלות, עם זיכרון לקוי, תלות באחר וקושי לשלוט בדחפים – וכן "שושה" של יצחק בשביס־זינגר, נערה המתמודדת עם לקות התפתחותית.

בעשורים האחרונים חלחלו לתוך ההוויה הספרותית והתרבותית גם דמויות כמו כריסטופר מ"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", או דון טילמן מ"פרויקט רוזי", אבל הן היו על הספקטרום האוטיסטי, ולחלוטין אי אפשר לכנותם לוקות בפיגור; אם כבר, ההפך הוא הנכון.

לא פעם אנו רגילים לראות את הדמויות הללו באופן בינארי, לסדר אותן סביב קו מאז'ינו הגדרתי (נניח DSM) שלפיו מחליטים אם האדם ב"תפקוד גבוה" ולכן לא זקוק לתמיכת המערכת, או שהוא נכנס תחת ההגדרה "צרכים מיוחדים". הספרות, לעומת זאת, היא לכאורה המקום האידיאלי שבו קווים או הגדרות מאבדים ממשמעותם.

ג'ייסון, הדמות הדומיננטית ברומן "חודש מאי היפהפה", ספרו השלישי של לירן גולוד (קדמו לו "עבודת אדמה" ו"נמר גימ"ל"), הוא גבר בן 32. כבר בהיותו פעוט סבל מאינספור ליקויים פיזיים, החל מדלקות עיניים כרוניות ועד לפרכוסים, וכנראה הייתה לכך השלכה ישירה על התפתחותו השכלית־רגשית. כעת הוא מתגורר יחד עם ליזי - שנעה בעצמה על הגבול הבינארי שבין "צרכים מיוחדים" ל"מתפקדת רגילה" - בבניין שבו גרים גם הוריו, ומשמש בו כאחראי ניקיון, תפקיד שהוא לוקח ברצינות תהומית, אובססיבית. בבניין זה, כך מתואר בהתחלה, "האור לא כבה לעולם". לאחר כמה עשרות עמודים, לרגע כל העולם יהיה "כתם אחד חשוך ושקט מאוד".

כך מתנהלת שגרת החיים, עד שמגיע יום הולדתו של ג'ייסון, שנחגג תמיד באותו מקום ובאותו אופן, אך בשל לידת אחייניתו השלישית השתבש באותה שנה (שיבוש ראשון במסכת שיבושים). ליזי היא סייעת בגן, וג'ייסון אוהב מאוד ילדים ורוצה אחד משלו. אימו היא שלחצה עליו לגור יחד עם ליזי, כדי לספק להם, ואולי בעיקר לעצמה, אשליה של נורמליות. הרצון לילד, לעומת זאת, לא נובע מלחצי הסביבה אלא מג'ייסון עצמו באופן טבעי.

אותו רצון לילד מניע את רוב העלילה, והוא המאפיין המרכזי לפער הבלתי ניתן לאיחוי (אם כי בהחלט ניתן לצמצום) בין מה שמתחולל בראשו של ג'ייסון – תפיסת המציאות שלו והאופן שבו הוא מפרש אותה – ובין האופן שבו הסביבה תופסת את התנהלותו, סכנתו ומסוכנותו. במידה רבה, כל מה שקורה הוא משל קודר לאופן האומלל שבו הסביבה לעולם לא תוכל להכיל באמת חריגויות מסוימות. יכולתה תמיד תהא מוגבלת, ובמובן הזה הבחירה ב"רצון בילד" אינה מקרית. מחד זהו צורך ביולוגי בסיסי, גם של בעלי חיים. מאידך, תינוק הוא קטליזטור אינסטינקטיבי שמדליק אי־אילו נורות אזהרה ופחדים היוליים בקרב פרטים, גופים ומערכות.

כל זה מתכנס לכמה תהיות עקרוניות פשוטות: האם נכון לאפשר לכל אחד להביא ולגדל ילד בעולם? האם ג'ייסון יכול לשאת באחריות הזו? ומה לגבי ליזי, שחוותה טראומה קשה בילדותה, נוטלת באופן קבוע כדורים פסיכיאטריים, ולפי החלטת הוריה ורופאיה גם גלולות למניעת הריון, וזאת אף שהיא מטפלת בפעוטות באופן קבוע ועושה זאת היטב? מדוע העולם החליט במקומה שילד הוא יותר מדי עבורה?

זהו מקרה מעניין שבו דווקא החוק (לפחות במדינת ישראל; הסיפור עצמו מתרחש בקווינס שבניו־יורק, שבה חיה המחברת במשך כשבע שנים) הרבה יותר ברור ומכיל, וזכויות ההתעברות וההורות מוגנות תחת עקרונות של כבוד האדם וחירותו. גם נהלי הפריון, כמו טיפולי פוריות, אינם כוללים סעיף אוטומטי שמונע פוריות בשל לקות שכלית. ואולם בתהליכים מסוימים של טיפולי פוריות, תרומת ביצית או שימוש באמצעים רפואיים מיוחדים, אכן קיימים קריטריונים, דרישות, הסכמות מסוימות ולעיתים גם שיקולים אתיים ורפואיים. כך למשל במקרה של אדם בוגר הנמצא תחת אפוטרופסות משפטית. הסוגיה הזו עולה לא פעם בדיונים משפטיים, אבל אין שום פסיקה או חוק עקרוני.

אשליה של נורמליות

הספר כתוב במשלב לשוני גבוה, אך לא גבוה מדי. הוא נעים לקריאה, מהוקצע, מדויק, פיוטי לפרקים. מלבד פכפוכי התודעה של הדמויות, גולוד מיטיבה לתאר גם נוף וסביבה, והדבר יוצר אווירה שהולמת את שמו של הספר; ממש אפשר לחוש את חודש מאי היפהפה עוטף את ההוויה ללא הרף (אמנם באמריקה – אצלנו עונות מעבר הן סוגיה בעייתית), ללא קשר לאירוניה שהעלילה מחוללת לשֵם.

בהתחלה התיאורים משובבים ומרעננים. למשל: "נדמה כי מישהו – הטבע? העולם? – התעייף כל כך מיופיים המתכונן של הגנים, עד שברגע שניתנה לו ההזדמנות הראשונה פרק כל עול והשתלח במרחב עם צברי קוצים אלמוניים שחסו בשולי הכביש ועוטרו בשיירי תיל וזבל תעשייתי".

עם זאת, לקראת הסוף כבר אפשר להיתקל בתיאור כמו: "זו דרכו של האביב. הוא אינו החלטי כמו החורף, אלא מתחבא מאחוריו כמו ילד הנצמד אל רגלי אימו. הוא מגשש ומהוסס, מתקרב ואז נסוג, נשאר מעט ושוב נעלם. האנשים... יכולים לחוש בו מלטף את פניהם, הם נכונים להתמסר אליו, אבל הנה הוא שוב מכזיב" (239).

גם האביב, כמו החיים של ג'ייסון וליזי לפני שהעולם התחיל להשתבש, הוא אשליה של נורמליות.

מבחינה עלילתית, לא פעם התנועה איטית, מדשדשת. ההווה כמו נזנח עבור מידע רטרוספקטיבי על הדמויות. גם הבחירה בפוליפוניות (כלומר, להיכנס לראשה של כל דמות חשובה, ולא לתת לקול אחד או שניים את הבמה כולה) גורמת לכך. לעיתים נדמה כי האיזון (שאינו קדוש) מופר, והעבר דוחק לגמרי את ההתרחשות המותחת בהווה. מדי פעם, בתוך ממטרי הפרטים, מבליחים מה שנקרא "רמזים מטרימים", משפטים כמו "עד היום ההוא שבו הדברים כבר לא חזרו למסלולם" (עמ' 20), אך השפעתם לא גדולה, ולכן חוויית הקריאה דורשת לא פעם הרבה יותר סבלנות וקשב.

בכל מקרה, השאלה שעומדת במרכז הסיפור, לגבי הבאת ילד לעולם, היא כזו שמטבעה לא יכולה להיות לה תשובה חד־משמעית, וכך היא מפעילה אצל הקורא את הממד המוסרי, החברתי והרגשי, כמו ראי שמתנפל לו על הנפש. סביר שגם התשובה שכל קורא ייתן היא דינמית, משתנה, פעם שלילית, פעם חיובית. קו מאז'ינו הגדרתי.