יומן המלחמה של תושבת הצפון שהפך לספר שירה

כָּל הָעוֹלָם שְׂדֵה־תְּעוּפָה / שֶׁל נְחִיתוֹת־חֵרוּם וּנְסִיקוֹת־אֶל־עַל / שֶׁל מִגְדְּלֵי־פִּקּוּחַ וְשֶׁל פִּקּוּחַ־נֶפֶשׁ / וְשֶׁל מַיִם־עַד־נָפֶשׁ – וְכָל הַהִתְעַטְּפוּת... / וְעִקַּר הָעִקָּרִים לֹא לִפֹּל לְתוֹךְ טָעוּת / לֹא לִשְׁכֹּחַ לִזְכֹּר / שֶׁאֵין יֵאוּשׁ כְּלָל, לֹא מַמָּשׁ / וְשֶׁאֶפְשָׁר, עוֹד אֶפְשָׁר / לִתְלֹשׁ אֶת הַנּוֹצוֹת / מִשַּׁעֲוַת אִיקָרוֹס / וּלְאַרְגֵּן אֶת הַכְּנָפַיִם / מֵחָדָשׁ.

"12 קילומטר מלבנון", ספרה החדש של סבינה מסג, הוא מעין יומן מלחמה פואטי. הוא מתחיל בשבעה באוקטובר, מסתיים באשמת הניצולים, ועובר בתחנות שעברה המשוררת: ימים ראשונים של הלם, שהות אצל בנה בספרד, חזרה ארצה ובניית ממ"ד, פינוי לאזור הכנרת עם המערכה בלבנון, ולבסוף שיבה אל הבית.

מסג בת ה־83 היא כותבת פורה ועטורת פרסים שהוציאה יותר מעשרים ספרי שירה, לצד ספרי ילדים ותרגומים רבים. הספר הנוכחי, הקרוי על שם מיקומו של ביתה ביישוב כליל שבגליל המערבי, יוצא במסגרת סדרת "כליל" לאקופואטיקה – המוקדשת לקבצי שירה שבמרכזם הטבע והתבוננות בו.

ואכן, הספר מכיל כמויות גדושות של התייחסות לטבע. הייתי אומרת שזו מנת יתר, אבל כנראה צריך כאן ביטוי אקולוגי יותר: גאות. המשוררת כותבת על הפרחים שלה, על האדמה, על הפרדסים הסמוכים לביתו של בנה בספרד. באחד השירים תוכלו למצוא תיאור מלא של תהליך הפקת שמן זית, מהעץ עד הבקבוק.

העיסוק הנרחב בטבע עלול להיות מעייף או לעבור כשחוק או לא אמין, אם לא היה ניכר עד כמה כנה ההתמסרות של המשוררת לחי ולצומח סביבה, עד כמה הדברים שהיא כותבת משקפים את העדשה שדרכה היא מתבוננת על חייה. למעשה, בהתחשב בתכנים הלא קלים שהספר מביא, יש משהו רחום בפריזמה הפרחונית שבתוכה הם ממוסגרים. מנגד, הטקסט מצליח שלא ליפול לקיטש או לעיטוריות יתר, אלא לבטא היטב את התהפוכות המוכרות לכולנו דרך ענפים, עלי כותרת ומקווי מים.

השפה הלירית של מסג פשוטה באופן מענג. השירים אמיתיים, ישירים, קופצים מן הדף. השימוש הנרחב בסימני קריאה הזכיר לי קצת שירה עברית מתחילת המאה הקודמת, והפתיע אותי שהוא שרד בעריכה. תמה מרכזית היא הכפילות בין החיים הנורמליים, הטבע ושלוותו, ובין הזמנים העגומים שבהם אנחנו חיים – והאופן שבו הם משתקפים זה בזה. שממית המוצלת מטביעה מסמלת את מה שהמשוררת אינה יכולה להציל, ושיט תענוגות בים התיכון הופך למחשבות על ספינת מעפילים: "לֹא תִּכָּלְאִי בִּקְסַרְקְטִין, זֶה לֹא אַתְּ, זֶה הָיָה מִזְּמַן, אַתְּ יוֹדַעַת וְתָמִיד יָדַעְתְּ / אֲבָל כּוֹאֵב לָךְ / בַּמַּעְפִּילִים / שֶׁיָּכְלוּ לֹא לַעֲלוֹת עַל דַּעְתֵּךְ / אֲבָל הֵם עוֹלִים".

על אף הרתיעה שלי מספרי שירת מלחמה, מצאתי את "12 קילומטר מלבנון" נהדר. הוא לא מנסה להכאיב בכוח או לסחוט רגש, אלא מציע שפה רכה, כנה, שנשענת על צבעי הטבע. אין כאן פורנוגרפיה של אלימות אלא סיפור אמיתי על מסע אמיתי של אישה אחת בתוך מלחמה אחת. גם אם לפעמים הוא יותר יומני מפואטי, קשה שלא להתאהב דרכו במחברת.