ניקולאי סטפאנוביץ' הוא מלומד בעל שם שבגיל 62 יודע שהוא עומד למות. כבר בתחילת הסיפור הוא מונה את הזמן: שישה חודשים שהופכים לארבעה ואז לשלושה. לא ברור אם זוהי משאלה או הערכה, שכן סטפאנוביץ' הוא ידען יוצא דופן, אבל בכל מקרה, את הזמן שנותר לו הוא מעביר במחשבות צלולות ומפוכחות על טבע האדם ובאירועים המעטים שקורים לו.
לסטפאנוביץ' יש אישה ושני ילדים, וכולם נהנים מהמעמד שיש להם מתוקף היותם קרובי המשפחה של מלומד כה מוכר. סטפאנוביץ' נזכר בערגה בימים שהיה מאוהב באשתו והתרגש מילדיו, אבל מבין שהימים האלה נעלמו. נותרו לו רק הלימוד (שממנו הוא קצת נהנה אבל בעיקר סובל), וקטיה, בת חסותו האהובה שאחרי שאביה מת וביקש ממנו לדאוג לכל צרכיה בעזרת הירושה שהשאיר לה, הפכה להיות גם קצת הבת שלו.
קטיה היא הדמות היחידה בסיפור שסטפאנוביץ' מראה אליה אהבה. היא רוצה להיות שחקנית, ובשלב מסוים אף מקימה תיאטרון בעיר אחרת, והוא איש מדע מובהק, אך שניהם מוצאים שפה משותפת, וניכר שהם אוהבים זה את זה אף שהדבר היחיד שמחבר ביניהם, על פניו, הוא כסף.
הכי מעניין
מעשה משעמם אנטון צ'כוב, עם עובד, 130 עמ' | צילום:
השניים בוחנים את מה שעשו בחייהם, אולם הוא יכול להביט לאחור בסיפוק, ואילו קטיה בת ה־25 נאלצת להישאר ולהבין את תפקידה בעולם. היא פונה אליו כדי שיעזור לה, אבל ידו המדעית והמחכה לאסון המוות קצרה מלהושיע. יחסי החסות בין השניים הם שיקוף די יפה של מערכת היחסים בין אב לבת או בין מנטור למטופלת, אבל הוא מסרב להיות הדמות המנחמת. גם לו חסרות שלמות או משמעות, ואין לו יכולת לעזור לה למצוא אותה.
צ'כוב כתב את הסיפור הזה לפני יותר מ־120 שנה. קצת קשה להאמין, שכן כל כך הרבה בו רלוונטי לימינו אנו. הסדרה המצליחה "מקום שמח", שהסתיימה בשבוע שעבר, עסקה בדיוק בתמות האלה: השעמום מחיי הבורגנות, מערכות יחסים שהזמן מסלק מהן כל חדווה, הרצון לריגוש לעומת הציפייה למוות והחיפוש אחר משמעות במציאות הסיזיפית.
הספר יצא בהוצאה מחודשת בתחילת השנה כחלק מסדרת "קלאסיכיס" של עם עובד. זוהי סדרה של יצירות מופת קצרות שתורגמו בעבר והודפסו מחדש. הקונספט של ספרי כיס חזר לאופנה לאחרונה בהוצאות הספרים: בגלל עלויות הפקה נמוכות יותר, ומתוך הבנה שאנשים מתקשים בקריאת סיפורים ארוכים וגם מתוך רצון להנגיש ספרות גבוהה בפורמט קריא - כך או כך, זה עובד. אולי אנשים יגלו שלקרוא צ'כוב, גוגול או קפקא זו לא "משימה בלתי אפשרית" אלא דבר נחמד, מעורר מחשבה ובעל ערך.
לפעמים קלאסיקות אינן מתיישנות טוב, אך קריאת הספרון הזה מבהירה שטיפולו הקיומי של צ'כוב בחיים הוא על־זמני. המחשבות של המספר רלוונטיות לימינו אנו, וחלקן, כמו הביקורת על ספרות הפרוזה, התיאטראות ועולם המשחק וגם היחס הסקפטי למדע לעומת היחס המעריץ, יכולות להופיע בעיתון גם מחר בלי בעיה. לפני כמה שנים ציינה מירי רגב, שהייתה אז שרת התרבות, כי מעולם לא קראה צ'כוב ושקריאה שלו אינה הופכת אדם לתרבותי. אני לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל מה שבטוח הוא שההפסד הוא עם מי שאפילו לא מנסה.
הספרייה
תרגומים נוספים של נילי מירסקי לקלאסיקות
הטירה, פרנץ קפקא, אחוזת בית
רומן מאת קפקא, שנפטר לפני שהספיק לסיימו, על מודד קרקעות שמנסה להבין את מקומו בעולם בירוקרטי ומנוכר.
הטירה, פרנץ קפקא, אחוזת בית | צילום:
______________________________________________________________
מוות בוונציה, תומאס מאן, הוצאת הקיבוץ המאוחד
סופר מצליח מגיע לוונציה לנפוש ומחליט להישאר בה גם בעת המגפה בעקבות התאהבות מפתיעה.
מוות בוונציה, תומאס מאן, הוצאת הקיבוץ המאוחד | צילום:
______________________________________________________________
סיפורים פטרבורגיים, ניקולאי גוגול, הספרייה החדשה
סיפורים קצרים של גוגול, מגדולי הפרוזה הרוסית, שמתרחשים כולם בסנט– פטרבורג כאוטית וחד–פעמית.
סיפורים פטרבורגיים, ניקולאי גוגול, הספרייה החדשה | צילום: