האיצחקיה, אִסְחאקייה בערבית, הייתה מעיין־ובריכה בשדות כפר יהושע שבעמק יזרעאל. בה נצרפה נפשו של הילד יצחקלה בן־נר. בחירתה ככותרת וכנקודת התחלה לספר זיכרונותיו מבריקה. הבריכה, ופחד הטביעה בה, טבועים בשחריתו האישית; שמו הפרטי נמצא בשמה; איצחק הוא אי־יצחק, יצחק כאי ולא־יצחק; והבריכה כמיקרוקוסמוס רגשי, ברוח הבריכה של ביאליק.
בן־נר מגדיר את היצירה "רומן אַנְטִיביוגרפי", וזו קצת התחכמות: כל מה שמבדיל בינו ובין אוטוביוגרפיה כבר נמצא בהגדרה "רומן". נכון שכאן השוני מאוטוביוגרפיה רגילה מודגש: הרומן כתוב בגוף שלישי, וכך משדר המחבר התבוננות על עצמו מבחוץ, התבוננות שופטת לעיתים. גם המבנה המעגלי של הסיפור, מעגל שכמעט נסגר לבסוף אלמלא ירא הגיבור לסוגרו, מחזק את ההיבט שאינו אוטוביוגרפי קלאסי.
ואנטיביוגרפי מכול, המקום המועט יחסית שתופסים העיסוקים שבזכותם בן־נר ידוע בציבור: היותו סופר בולט ופורה (ומוכּר, אך פחות מהראוי לו), והיותו עורך ומגיש בגלי צה"ל במשך עשרות שנים. בניגוד לגב הספר, המתמקד בניים־דרופינג של "דמויות התרבות הגדולות" שבן־נר מספר על מפגשו עימן, עיקר הרומן הוא נעוריו ועלומיו של המחבר; והעלילה המפותחת ביותר היא אהבתו הראשונה, אוּצי (קיצור של שְׂאוּ־ציונה) המבוגרת ממנו, שהלכה אחר אהובה האחר, הקומוניסט, לברית־המועצות ושבה משם בעור שיניה. יש כאן אשְמה־לא־אשְמה של בן־נר עצמו, האוהב־האחֵר־שברח; וספק־אשמה בספק־אסונות של אחרים היא מוטיב החוזר בספר גם בסיפורים אפיזודיים יותר.
הכי מעניין
האיצחקיה | צילום:
מעניין יהיה, ביריעה רחבה יותר, להשוות את היצירה המענגת הזאת ל"סיפור על אהבה וחושך", הרומן האוטוביוגרפי של בן גילו של בן־נר, עמוס עוז. נאמר רק של"האיצחקיה" יש יומרה לאומית פחותה. ועדיין, מבן־הכפר־שהלך־לעיר הזה, כיוון הפוך מזה של עוז הצעיר, אפשר ללמוד רבות על התקופה והמקום. אם להסתפק בנקודה אחת, אקטואלית: בגל"צ בימיה המפוארים, ימי יצחק לבני, אסור היה לראיין פוליטיקאים ולנקוט דעתנות.
יצחק בן־נר היה תמיד סופר מצוין ומהנה לקריאה. אמרו עליו שהוא מן הטובים במעוללי העלילות בסופרי ישראל; חיי אדם אמיתי אינם בנויים כסיפור עלילה, אך כך הם נקראים כאן. וגדולה אף מכך הצבעוניות המושגת בשימוש הנמרץ של בן־נר בשפה עשירה, אף כי לא גבוהה, לא מגונדרת ולא מתגדרת במקורות. הססגוניות יוצקת חיוניות ואמינות בתיאורים מכל הסוגים ובהם דם ואש במלחמת ששת הימים בסיני, חייו המסוגפים של המושב בימי המנדט, ונופו הפנימי של המספר.
לגריעותא, ובלית ברירה, יש להעיר על תופעה צדדית, שמתוקף צדדיותה עוברת כאן בדרך כלל בשתיקה אף כי היא רווחת – אך הפעם כלו כל הקיצין. מילים רבות בספר מנוקדות לעזרת הקורא, וטוב שכך, אך הניקוד תמיד שגוי להחריד; שגיאות המעידות לא על רפיון בתשומת הלב אלא על חוסר הבנה שלניקוד יש קשר לדקדוק ולמהות. לא נוח להיות בעמדה הנוקדנית־נודניקית הזאת, ובמיוחד לא נוח להיות ניקודניק בספר של מערכניק, אבל יש גבול לזלזול.