"איך אנחנו כותבים את עתיד האנושות בעידן החדש של מסעות החלל?" שואל את עצמו שון, אחד מששת האסטרונאוטים הנמצאים בתחנת החלל. שון איננו מספק תשובה אינפורמטיבית לשאלת גורל האנושות, אלא עונה תשובה אישית וכנה באופן מפתיע: "אינך חושב על עתיד האנושות אלא רק על הסבירות הלוגיסטית שאתה או מישהו אחר שאתה מכיר יזכה להגיע לשם, אם בכלל. אתה חושב על האנושיות האנוכית, האובססיבית והחצופה של עצמך, על המרפק שלך שנדחק בין אלפי מרפקים אחרים כדי להגיע אל כן השיגור, כי מה עוד העניק לך יתרון עליהם אם לא הדחיפה הנחושה והאמונה השורפת כל דבר שעומד בדרכה?"
התשובה הזו ממחישה כיצד ספר מקורי ביותר שמתאר מסעות בחלל, עוסק גם בנושא הוותיק והמוכר של הספרות: היוהרה האנושית. עוד מימים עברו, חולשת ההיבריס גירתה את מוחם של המחזאים היוונים, והיוותה השראה לטרגדיות הקלאסיות.
המבנה של "מסלולים" חדשני להפליא: הספר מתאר שישה אסטרונאוטים, גברים ונשים ממדינות שונות שיש להם משימה לביצוע – להקיף את כדור הארץ שש־עשרה פעמים. בנספח מצורף שרטוט המתאר 24 שעות של מסלולי לוויינים עם אור בחצי הכדור הצפוני, והפרקים מחולקים לפי מספור המסלולים בחלל.
הכי מעניין
מסלולים- סמנתה הארווי מאנגלית: קטיה בנוביץ' כתר, 219 עמ' | צילום:
עלילת הספר, ממש כמו שמו, אינה לינארית. סיפורי האסטרונאוטים קופצים אחורה וקדימה בזמן, ובמובן הזה ישנה הלימה נאה בין מבנה הספר וצורתו ובין תוכנו. הספר מעלה שאלות פילוסופיות ואתיות חשובות אודות כיבוש החלל (כמו זו שהאסטרונאוט שון מתחבט בה) והמסקנות שהוא מסיק מהן עגמומיות למדי: לאדם יש תאוות צריכה שאינה יודעת שובע. תאוותו גרמה לו לכבוש ולהרוס את היערות, את הקטבים, את מאגרי המים ואת הקרחונים, וכעת עיניו נשואות לחלל באותה תשוקה. אלא שהטיסות לחלל נושאות עימן מחיר זיהום כבד: בשעת שיגור מדחפים של טיל, נשרף דלק בכמות של מיליון מכוניות.
הספר עוסק בחלל המנותק מכדור הארץ, וחולשתו העיקרית טמונה בכך שהוא מתאר גם דמויות מנותקות ותלושות, תרתי משמע. ששת הדמויות אינן מובחנות מספיק כייחודיות ובעלות אופי חד־פעמי. אנחנו נחשפים מעט מאוד לסיפורי החיים שלהן. אימה של צ'י נפטרה, וצ'י מלאת צער כשהיא מבינה שתיעדר מהלוויה; שון אכול געגועים לאשתו, "האדם החד והצלול ביותר שהכיר מימיו". אך הסיפורים האנושיים שלהם מסופרים במשורה. מרבית הזמן, הדמויות מתחבטות ברעיונות מופשטים אך לא אישיים, ולכן גם שאלות חברתיות נקברות תחת הרהורים.
הסופרת גם מתארת בקיצור תמוה את המתח הנובע מהמפגש בין לאומים שונים, ופוטרת את הנושא בכך שבחללית כה קטנה ובתנאים שבהם האסטרונאוטים שותים את השתן הממוחזר אחד של השני, אי אפשר באמת לפתח עוינות לאומית. ייתכן שהיא צודקת, אך המלחמה הקרה הוכיחה שהמרוץ לחלל פרנס בכל זאת עוינות לאומית רבת שנים. החמצה נוספת מקופלת בכך שהסופרת מתעלמת מסוגיה חברתית בוערת, לפחות בארה"ב: טיסות פרטיות לחלל מגדילות את הפערים החברתיים בין כאלה שיוכלו לממן לעצמם את הטיסות (ראו ערך איתן סטיבה, אילון מאסק ואחרים) ובין מי שיישארו בכדור הארץ שימשיך ויזדהם.
הארווי ערכה תחקיר נרחב ומעמיק בנאס"א ובסוכנות החלל האירופית, כדי שהתיאורים שלה יהיו אמינים ומהימנים. סגנון הכתיבה היפה והפיוטי מגלה טפח, אך נשען על דמיונו של הקורא שישלים את התמונות בראשו. הארווי זכתה בפרס בוקר לשנת 2024, והספר תורגם ליותר משלושים שפות. אם מתעלמים מתיאור הנזקים האקולוגיים, השיוט חסר הכבידה בחלל מצליח לספק גם מקור זהיר לאופטימיות: "בעוד שמלמעלה רואים איזו בליטת אדמה קטנה ורחוקה שמעידה על רכס הרים... אבל בזה זה מסתכם. אין חומה או גבול – אין שבטים, אין מלחמה או שחיתות או סיבה מיוחדת לפחד".