הרב שג"ר לוקח את מדרשי האגדה ברצינות

הרב שג"ר זצ"ל זיכה אותנו, בעזרת תלמידיו הנאמנים, בכרך נוסף מחידושי תורתו: "שיעורים באגדה". הספר מכיל מבחר סוגיות באגדת חז"ל שפירש הרב במשך השנים, במקומות ובשיעורים שונים. כינוסן בכרך אחד מאפשר לראות תמונה מקיפה המשקפת את דרכו של הרב בלימוד אגדה. הספר נחתם במאמר מתודולוגי על אופיים של מדרשי חז"ל: "הרמנויטיקה של המדרש: מבט מתודי". מאמר זה מקרין באופן מסוים גם על המתודולוגיה הפרשנית של הרב שג"ר עצמו בלַמדו אגדה, ולא רק אגדה.

יש להקדים ולומר שניתן ללמוד את הספר כספר הגות שג"רי קלאסי, מבלי לדון בדרכו בפרשנות האגדה. חובבי הגותו של הרב שג"ר ובייחוד תלמידיו, ימצאו בספר הנוכחי אוצר בלום של מאמרים במבחר סוגיות, מסודרים לפי נושאים, מוערים ומוקבלים למקורות אחרים בכתביו. אפשר ללמוד את הספר כסדרו, או לעיין בסוגיות נבחרות המשלימות את העיסוק בנושאים המוכרים מספרים אחרים של הרב, או פותחות אופקים חדשים לתחומים שפחות נדונו בכתביו עד כה.

כך לדוגמה, מי שמצוי בסוגיית הייסורים במשנתו של הרב, לא יתפלא לפגוש כבר בתחילת החיבור הנוכחי דיון מעמיק ונרחב בנושא הייסורים, שאמנם נסמך על ביאור האגדה, אך עומד בפני עצמו כרכיב מוכר ויסודי במשנתו של הרב. מאידך גיסא, דוגמה לנושא שיש בו מן החידוש הוא הדיון בנושא הענווה, על בסיס האגדה העוסקת בענוותנותו של הלל הזקן.

עם זאת, גיבושו של הספר סביב שיעוריו של הרב באגדה, מזמן דיון בשאלה שרוחה שורה על הספר כולו, ומוגשת בתמצית במאמר החותם את הספר על ההרמנויטיקה של המדרש: דרכו של הרב שג"ר בלימוד האגדה ותרומתו לתחום הזה.

מי שמורגל בפילוסופיה היהודית שמימי פילון ורב סעדיה גאון ועד ימינו, מתקשה בגישה אל אגדת חז"ל. היא נעדרת את השיטתיות וההפשטה של המחשבה הפילוסופית מחד גיסא ושל ההגות הקבלית מאידך גיסא. דרשותיהם של חכמים רחוקות מפשוטו של מקרא, וסיפוריהם רחוקים מן הריאלי והרציונלי. מאז ימי הגאונים בחרו רבים להימנע מלייחס חשיבות לאגדה ומלהגות בה. המעטים שעסקו בה היטיבו להגדיר את הקשיים והבעיות, ואף תלו תקוות גדולות באפשרות לימודה, אך לא הניחו אחריהם מורשת משמעותית של לימוד ופרשנות רציפה של האגדה.

על כתפי הרמב"ם והמהר"ל

רוב מפרשי האגדה בכל הדורות נעו בין שני קטבים. בקוטב האחד נמצאו אלו הממשיכים את שפת האגדה ומקבלים אותה כמות שהיא, מסבירים את דרשות חז"ל לפי ל"ב המידות שהתורה נדרשת בהן, מקבלים את סיפורי האגדה כעובדות ריאליות ומותירים את ההגשמה כצורתה, תוך אמירה כללית שאין לקבל את הדברים כפשוטם. בקוטב האחר נמצאים אלו המוציאים את דברי האגדה מפשוטם לגמרי, ורואים בהם רמזים וסודות המכוונים לעולמות הגות אחרים. בעלי הגישה הזאת נבדלים זה מזה לפי העולם הרעיוני שבו הם נטועים: הפילוסופים הפשטניים ניסו לתרגם את עולם האגדה לשפה פילוסופית בעקבות הדרכתו של הרמב"ם; המקובלים, החל מחכמי גירונה, ר' עזרא ור' עזריאל, הטעינו את אגדות חז"ל במשמעות קבלית.

בתווך קיימים פרשנים בודדים שניסו לפענח את שפת האגדה כשפה נבדלת הטעונה הבנה מתוך עצמה, ולא באמצעות שיטות הגות חיצוניות לה. מי שהוביל את הגישה הזאת בפרשנות האגדה הוא המהר"ל מפראג, שרוב כתביו ההגותיים מבוססים על פרשנות אגדות חז"ל. המהר"ל הכיר את עולם הפילוסופיה מזה ואת עולם הקבלה מזה, אולם כמעט לא השתמש בהם באופן גלוי בפרשנותו את אגדת חז"ל. הוא אינו מטעין את השיח הפילוסופי או הקבלי על האגדות, אלא מפתח שפה ייחודית משלו כדי לבאר את האגדה ברוחה, כהבנתו.

גם הרב שג"ר מוותר על שני הקצוות. הוא אינו מעלה על הדעת לקבל את האגדות כפשוטן. אמנם, מאז ר' משה תקו בימי בעלי התוספות ועד החזון־איש בזמננו, היו חכמים שחשבו שמי שאינו מאמין באגדות חז"ל כפשוטן הוא מין או כופר. אך הרב שג"ר אינו חושש לדעות אלה ואינו טורח כלל להתייחס אליהן. הוא חוסה תחת כנפיהם המגוננות של הרמב"ם, גדולי המקובלים, המהר"ל, הרב קוק ועוד רבים. פרשנים אלה, לא זו בלבד שאינם נרתעים מאלו המציגים אותם כקטני אמונה - אדרבה, הם מאשימים את הצד שכנגד, את אלו הקוראים את דברי חז"ל כפשוטם, באמונה דלה ונמוכה. כדבריו הידועים של הרמב"ם בהקדמתו למשנה פרק חלק:

לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך. וחי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה.

בקוטב האחר, הרב שג"ר אינו מקבל את הפרשנות הרציונליסטית והאלגורית מבית מדרשם של הרמב"ם ושל חכמי חכמת ישראל מן המאה התשע־עשרה. אלו המבקשים למחות את כל האי־רציונלי, לתרגם את האגדה לשיח הגיוני המתאים לעולם של הפילוסופים היוונים והערבים בימי הביניים, או לעולם של הרציונליזם והנאורות של העת החדשה.

מהי, אם כן, הדרך שבה הולך הרב שג"ר?

אפשר לזהות בה שני נתיבים. האחד גלוי ומפורש במאמר המתודולוגי, בחתימת הספר. במאמר הזה מתמודד הרב שג"ר עם בעיית הפער בין המדרש לפשוטו של מקרא, ותוהה מה חשבו חז"ל בעת שדרשו את דרשותיהם המופלגות מן הפשט. הוא דוחה את האפשרות המודרנית לקיומה של מודעות לפער תוך התעלמות ממנו: הגישה של "הונאה עצמית" אצל סארטר או "משחק" במובן של הויזינגה, אצל יונה פרנקל. הוא מייחס גישה כזו לרמב"ם מזה ולר' שאול ליברמן מזה. הם סבורים שמדובר בסוג של אמנות, "מליצה" בלשון הרמב"ם, המודעת לכך שהיא נתלית בכתוב אך אינה מפרשת אותו, ולכן גם לא יכולה לראותו כמקור סמכותי לדבריה. נראה שהרב שג"ר נוטה יותר לגישה של פרופ' יצחק הינמן, שמדובר בחשיבה אורגנית, או טרום־מדעית, שאיננה מבחינה בין אמת פנימית לחיצונית. דומני שהיכרות עם פיתוח הנושא אצל מקס קדושין ואברהם הולץ הייתה יכולה לחזק את המגמה הזאת, המובילה אל הפתרון שאליו חותר הרב שג"ר.

אמון בחכמים

הנתיב האחר שהרב מהלך בו בגוף הספר הוא הפרשנות הספרותית. דמות מרכזית שעומדת לנגד עיניו היא פרופ' יונה פרנקל, שנראה שהייתה לו השפעה רבה על החשיבה של הרב בנושא, אולי מפני שחיבוריו על האגדה התפרסמו באותן שנים שבהן נכנס הרב לעובי הקורה של התמודדות עם הגישות המחקריות (ראו הפניות במפתח העניינים). כמו רבים מתלמידיו של פרנקל, ממשיכי דרכו או ברי הפלוגתא שלו, גם הרב שג"ר מעריך מאוד את התרומה הרבה של פרופ' פרנקל לקריאה הספרותית של האגדה, אך בד־בבד הוא מבקר את הקנאות של פרנקל לתבניות ספרותיות מקובעות. הרב מציע לרכך את הנוקשות של הניתוחים הספרותיים המבניים וגם חולק על ההתעלמות של פרנקל מההקשרים ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים שבתוכם נוצרה האגדה.

התרומה העיקרית של הרב שג"ר ללומדי האגדה היא ההכרה הבלתי מסויגת בכך שאין מדובר בסיפורי מעשיות, ב"וורטים" דרשניים ובהוויות חיים של העולם העתיק. הגישה הבסיסית שלו אל חז"ל היא גישה של אמונת חכמים, אמונה במובן של אמון. אמון בכך שמדובר בהגות עמוקה הנוגעת ביסודות המהותיים ביותר של האדם והעולם, כפי שטענו הרמב"ם, המהר"ל וההולכים בדרכם. הדרך לפענוח הרעיונות היא הניתוח הספרותי.

הניתוח הספרותי המלא מחייב להיזקק לכלים מגוונים של מחקר ופרשנות: בחינה פילולוגית של המקורות, ראייתם בהקשר היסטורי של תקופתם, בהקשרים אינטר־טקסטואליים בכל מרחבי ספרות חז"ל, בכלים של ריאליה מכאן וחשיבה פילוסופית מכאן. ומעל הכול – תשומת לב לאמצעים האמנותיים שבהם משתמשים הדרשנים, המסַפרים ועורכי הסוגיות, מרמת המילה הבודדת ועד המבנה הערוך והמשוכלל של הסוגיה השלמה.

יש בסיפורי חז"ל מורכבות אומנותית, רעיונות בעלי עומק רדיקלי, והם רוויים מתח קיומי. הסוגיות האגדיות אינן רצף אסוציאטיבי של סיפורים ודרשות השזורים סביב נושא אחד, אלא הן סוגיות ערוכות בכוונת מכוון על מנת לפתח רעיון על כל מורכבויותיו, לרבות מחלוקות ומתחים פנימיים בין החכמים ודעותיהם.

אחד היסודות הבולטים בפירוש האגדה של הרב שג"ר – שאופייני לדרכו הלימודית בכלל – הוא חשיפת המורכבות המסתתרת בדרך כלל מאחורי סיפורים או דרשות הנדמים במבט ראשון כתמימים ובעלי מסר חינוכי פשוט. באמצעות הניתוח המדוקדק של האגדה, במקומה וגם בהשוואה למקורותיה ולמקבילותיה, חושף הרב את העובדה שבדרך כלל האגדות מכילות מסר מורכב, לפעמים "חתרני" ורדיקלי, ומציעות מתח ערכי ואף מחלוקות יסודיות בנושא הנדון (כך לדוגמה בשיעור על ענוותנותו של הלל).

מכאן נובעת עמדתו של הרב שג"ר בדבר מטרות האגדה, החולקת על כמה מפרשני האגדה המסורתיים ומחוקריה המודרניים, ומשפיעה באופן מהותי על דרך קריאתו באגדה. בניגוד לאלו הסוברים שהאגדה היא כלי דידקטי בידי הדרשנים ונועדה, בין בסיפוריה ובין במאמריה ודרשותיה, להציע מסר חינוכי וערכי לשומעי לקחם של החכמים והדרשנים, הרב שג"ר סבור שהאגדה מכוונת למשמעות קיומית. היא חוקרת ומפענחת את הנושאים האנושיים, האמוניים והרוחניים שבהם היא עוסקת, לא פחות מכפי שעושות סוגיות ההלכה בעולם המצוות והדינים. לפיכך, לא די להפיק מן האגדה מסר פשוט וחד־ממדי, אלא יש ללמוד אותה כדיון מעמיק בכל סוגיה שבה היא עוסקת ובענפים המשתרגים ממנה. בין אם מדובר בייסורים ובמיתה, בין אם מדובר בגאולה, משיח ואחרית הימים, ובין אם מדובר במידות אנושיות כדוגמת ענווה או חסידות. האגדה אינה אומרת "עליך להיות עניו כהלל" אלא: "מידת הענווה מסובכת ומורכבת עד מאוד, ועליך ללמדה ולהבינה היטב כדי שתהיה מסוגל לזכות בה, ולו במידה מסוימת".

ספרות האגדה של חז"ל היא יצירה מורכבת ועמוקה עד מאוד, המחייבת הקשבה עדינה, כלי פרשנות ההולכים ומשתכללים בכל העת, ואמון בהיותה היסוד והמפתח לאמונות ודעות של עם ישראל לדורותיו.