יש ספרים שאי אפשר לדבר עליהם בלי לקלקל את ממד ההפתעה. "שימי והשמשונים" הוא בדיוק ספר כזה: ספר שכאשר מגיעים לסופו, מתחילים לדפדף לאחור. קצת כמו "איפה אפי", הסיפור מתפקד גם כמשחק חיפוש משעשע, כאשר שיטוט באיורים לאורך הסיפור חושף לבסוף את התשובה. לכן אתייחס כאן לסיפור בכללותו, מבלי לחשוף את זהותו המפתיעה של גיבור הסיפור.
שימי הוא כלב טרייר סקוטי, אחד מתוך להקה. הכלבים זהים כמעט לחלוטין, ומחקים אחד את השני ללא הרף: כשאחד רוכש לעצמו חבר חדש, כולם ממהרים גם הם למצוא לעצמם חבר חדש, וכשאחר פתח במלחמת כריות, כולם עושים זאת בעקבותיו. לשימי נמאס מהאחידות העדרית, ובתוכו מקננת כמיהה לנבדלות: "אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁימִי אָהַב לִהְיוֹת שַׁיָּךְ לְמִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְשׁוֹנִים, הוּא אָהַב גַּם לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים מִשֶּׁלּוֹ".
שימי משתוקק לעשות דברים בלי לגרור חקיינות מצד הלהקה, אך ניסיונותיו נכשלים: הוא מאמץ תחביב חדש, חובש כובע מיוחד, מנסה לצייר – אך שוב ושוב חברי הלהקה ממהרים לחקות אותו. מתוך אהבה, כמובן. כאשר יצור זר מופיע פתאום, נדמה לרגע ששימי מצא סוף־סוף בן ברית בשונוּת שלו, אך עד מהרה מתברר שהזר מהווה איום על חייו. זה הרגע שבו הלהקה־עדר־משפחה, אותה חבורה שהכבידה על שימי כל־כך, הופכת למגן שלו ומצילה אותו מהסכנה. כשהאיום מתפוגג כולם חוזרים לשגרת חייהם, אבל משהו קטן משתנה: כל שמשוני מוצא דרך קטנה להיות גם קצת עצמו ולא רק העתק של הלהקה, ושימי יכול לראשונה להפנים את הערך החיובי של הכוח הקהילתי.
הכי מעניין
שימי והשמשונים, גבריאל אונס תרגום: נעמי בן גור | צילום:
בלב הספר עומדת השאלה כיצד אפשר להתבדל מבלי לוותר על שייכות, והסיפור מדגיש את חיפוש האינדיווידואליות מתוך קשר – לא כמרד בקהילה או במשפחה, אלא כחלק ממנה. במקום ליפול להטפה מוסרית על "הצורך להיות אתה עצמך", הספר נשאר במקום המורכב שבין שני הקטבים – הצורך להשתייך והצורך להיבדל – ומצליח להראות, בעזרת עלילה פשוטה ומפתיעה, איך שני הדחפים האלה מתקיימים בו זמנית.
ילדים אינם עסוקים בשאלות של זהות ואינדיבידואליות, אלא בעיקר נוטים לחקות את מה שהם רואים סביבם. הנטייה הטבעית שלהם היא לחתור להשתייכות ולזהות עם קבוצת השווים, ורק בגיל בוגר יותר הנטייה מתהפכת בהעדפת האותנטיות והשונות. מהבחינה הזו, הספר מציג מציאות הפוכה לזו המוכרת מהחיים. דווקא השמשונים הם שמתנהגים בדומה לילדים ממוצעים, ורצונו של שימי אינו בהכרח תואם רצונות של ילדים צעירים. ועדיין, גם אם המסר העמוק מותאם לחתך גיל בוגר יותר, החוויה שהספר מעניק מהנה ומשעשעת, ומזמנת התבוננות משותפת על הציר שבין העצמי והקולקטיב.
"תּוֹדָה, שִׁמְשׁוֹנִים", אָמַר שִׁימִי. "לֹא אִכְפַּת לָכֶם שֶׁלִּפְעָמִים אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שׁוֹנֶה, נָכוֹן?"
"וַדַּאי שֶׁלֹּא", אָמְרוּ הַשִּׁמְשׁוֹנִים. "שִׁימִי הוּא שִׁימִי, לֹא מְשַׁנֶּה אֵיךְ הוּא נִרְאֶה".
אקורד הסיום של הספר חותם את הסיפור באמירה נוספת: השייכות אינה מותנית. זהו רגע קטן שרלוונטי לכל חבורה, ומזכיר שהיכולת לשמר השתייכות בכל מצב היא אולי הצורה העמוקה ביותר של אהבה.