ייתכן שראוי לבקר את הרומן החדש והראשון של וודי אלן ללא קשר לזהות המחבר. אך נדמה כי הדמות שכתבה את הספר הזה, על צבעוניותה, כישוריה ומורכבותה, עשתה בעצמה הכול כדי שנזכור מי היא, ולא התאמצה לטשטש את טביעות אצבעותיה הבולטות. ואני לא מדבר על השערוריות שנקשרו בשמו של אלן, אלא על סגנון עבודתו הייחודי שבא לידי ביטוי ביצירתו הקולנועית רבת השנים ובדמויות היהודיות הנוירוטיות, האובססיביות לכישלון של עצמן, החרֵדות מן השואה ומן היקום ומחפשות נחמה באמנות ובנשים. ממש כמו גיבורו של רומן זה, אשר באום, שלא ברור מה נסגר איתו.
אז מה מפריע לבאום? האם זו מערכת היחסים הצוננת עד מנוכרת שלו עם אשתו השלישית, קוני, והחשש שלו שהיא בגדה בו עם אחיו המוצלח? האם העובדה שלעומת ספריו הנקטלים על ידי הביקורות בעולם הספרות בניו־יורק, ולא מצליחים לחדור לקצה התחתית של רשימות רבי המכר, ספרו הראשון של בנו החורג מתקבל באהבה, זוכה להצלחה ומוגדר כקולו של דור? האם זוהי האהבה הנכזבת לאשתו השנייה, שעדיין מפעמת בליבו? האם זו התלונה נגדו בגין הטרדה מינית, שבאום יודע שבוא תבוא? או אולי ההבטחה שהופרה לאביו המנוח שנקבר, מתברר, לא כפי שרצה להיות קבור באמת?
נראה שכל התשובות נכונות במידה זו או אחרת, כאשר עניין הספרות, הכישרון הלא ממומש או הממומש למחצה, מגלם את לב הדבר: אשר באום לא מצליח להיות. כמו ציפור מצייצת שלא מוצאת מנוח, כמו ילד שהלך לאיבוד ברחוב, או כמו יהודי גולה, תלוש, בעל בית ללא בית.
הכי מעניין
חושש מהטבע ומבעלי חיים
כמו ברבים מסרטיו של וודי אלן, העניין היהודי תופס בספר מקום רב, ובמובנים רבים הוא המאפיין המרכזי של הדמות הראשית. וכשאני אומר יהודי אני מתכוון ליהודי בצורתו הוודי־אלנית: כזה שהשואה עודנה נושפת בעורפו, ושאת מעט הביטחון שיש לו בעולם הוא מוצא במילים, אלו שנאמרות ואלו שנכתבות, ובדמויות אֵם מתחלפות שיש בהן מספיק חמלה ורוך כדי להחזיק אותו ולתת לו יד.
הטבע, על צורותיו השונות, מאיים על אותו יהודי. הוא חרד ממנו, חושד בו ומבכר את החיים העירוניים הומי האדם על פני השקט, החיות הקטנות והכוכבים הגדולים שמאירים את המרחבים הכפריים. החשש של באום מהטבע, בעיקר מגרמי השמיים, מוצג בניגוד מושלם לקוני, אשתו המצודדת והקלילה, שאיננה סובלת מחרדות טרבלינקה ואושוויץ, איננה פותחת את הבוקר בכוס מים רותחים עם לימון כמו בעלה ההיפוכונדר, ובוודאי לא חרדה מכוכבי השמיים. "בניגוד לבאום, קוני לא היססה ולא הצטמררה כשחשבה על הזמן והחלל. היא חשה את עצמה שוות ערך לשביטים ולכוכבים הנופלים שהטילו עליו אימה, ולא פחדה מחורים שחורים מסתוריים שבלעו מיליון שמשות מדי יום, נתון סטטיסטי ששיתק את באום כשעצר לרגע וניסה לדמיין אותו" (עמ' 19).
בפעם אחרת, באום מדבר אל עצמו ואומר: "קשקוש, אתה שונא את זה. ההסתגלות לחיים בכפר ללא ספק גבתה ממך מחיר. נאלצת להתמודד עם הבדידות, השקט בלילה, סופות הברקים, האבקנים, קיסוס החורש, החגבים הארורים" (עמ' 70).
בעקבות קוני נאלץ באום להתרחק מניו־יורק אהובתו ולעבור לבית ענק באחד מפרווריה השקטים. השינוי הזה אינו מסב לו נחת. כך גם לגבי חיות מחמד. קוני רוצה לאמץ כלב ומפצירה בבאום לעשות זאת, אך באום מביט על עולם בעלי החיים בחשש ובחשד. בכך הוא מייצג סוג של יהדות שנהוג לכנות גלותית, יהדות שאין לה דבר עם האדמה ועם הטבע, ושמחפשת את הצלחתה בעולם הרוח ובחיי העיר. הטבע בעיר תָחום, מוגדר ומוגן. יש בטון וזכוכית ומגדלי ענק שמחביאים את השמיים ואת הארץותמיד יהיה למי לפנות כשמשהו רע יקרה או כשחלילה הקוזקים יגיעו שוב.
מטבע הדברים, ליהדות הזו של באום – שלא מפסיק ללהג את עצמו לאורך כל הרומן - אין יחס לנעשה במדינת היהודים אשר במזרח התיכון. אדרבה. האזכור היחיד לקיומה של ישראל מופיע, איך לא, דרך אזכור סתמי ומקרי של עזה: "הוא הגיע מוקדם ועלעל בכמה מגזינים. באחד מהם תושבי טהיטי נטבחו, באחר תושבי אוקראינה נטבחו, אנשים בעזה נטבחו. הוא הניח את המגזין והרים את העיתון היומי, שבו לא היה צריך לטוס כל כך רחוק כדי להיטבח, כי המון מקומיים נורו, נדקרו או נדחפו אל פסי הרכבת" (עמ' 75). מלבד המשפטים המופיעים בסוף הפסקה וממחישים את הלך רוחו של באום, האפוף חרדה ומחשבות כפייתיות, יש כאן גם הבלחה קטנה ושולית שמספרת עוד דבר על זהותו היהודית. במידה רבה זו לא רק זהותו של אשר באום או של וודי אלן, אלא של רבים מתושביו היהודים של התפוח הגדול.
ככל שעלילת הספר מתקדמת, מתחדדת ההבנה שהחשש מפראותו של הטבע הוא בעצם הפחד של באום מעצמו. אותו מפגש עם עיתונאית, שהחל בהתפעלות הדדית והסתיים במעשה שלא ייעשה, מרחף מעל הרומן ומעל באום כמו יום הדין הקרב ובא. באום, המעדיף דירה קטנה ותחומה באפר־איסט־סייד על פני טירת ענק על שפת אגם, הופך למין חיה טורפת. אלה רגעים שבהם הוא מאבד שליטה, ונהיה בעצמו אותו טבע פרוץ ללא גדר וללא גבול.
ולא רק עניין ההטרדה שבאום כנראה יהיה מואשם בה נמצא ברקע, אלא גם הספק־רומן שספק־מתפתח בין באום ובין מי שהוא צריך לשמור ממנה מרחק אינטימי ומכבד. באום, שחרד מן הטבע, מגלה הערצה דווקא לנשים המתוארות בספר כבעלות יופי כפרי. זו אינה עובדה אקראית, אלא כזו שמספרת משהו אמיתי יותר על הפחדים העמוקים של באום.
מה נסגר עם באום | צילום: ידיעות ספרים
השכן הכי פטפטן בבניין
בנוסף לעניין היהודי ואולי בהמשך אליו, וכמו רבות מיצירותיו של וודי אלן, גם יצירה זו עסוקה במעשה היצירה עצמו. אשר באום הוא סופר ומחזאי. התשוקה שלו אל היצירה היא התשוקה לומר משהו גדול, להשפיע, להניע, לדבר ברעיונות גדולים. בניגוד לספר שמוציא תיין, בנו החורג, באום איננו מחפש לרגש ולא מנסה לבנות בספריו דמויות שרב בהן הסאבטקסט על הטקסט. הוא רוצה לומר בפירוש את מה שהוא רוצה לומר, ורוצה שאלה יהיו מחשבות עמוקות וחדשות שמבשרות משהו לאנושות. אולי כמו ההצצה מלאת החרדה וההערצה בכוכבי השמיים הרחוקים, באום מנסה לדבר במרחק הזה ומוצא שהדיבור שלו, זה הכתוב, אינו מגיע אל האדמה עצמה. שהספרים שלו, כמו גם המחזות המעטים שכתב, אינם מתקבלים בעין יפה אצל רוב הקוראים ונותרים רעיונות סתומים ומתחכמים שמלאים להג. בדיוק כמוהו. "אתה כל כך מתעקש להתעסק בנושאים הגדולים, לענות על שאלות שאין להן תשובות, שאתה מסתבך בהתפלספויות. תשאיר את גורל המין האנושי לאינטלקטואלים האמיתיים, שאתה בבירור לא אחד מהם" (עמ' 134).
כמעט לאורך כל הספר, באום מדבר בעיקר עם עצמו. מרבית הדיאלוגים שדרכם אנחנו לומדים על באום, על עברו ועל מניעיו הפנימיים, הם דיאלוגים חיים שאשר באום מנהל עם אשר באום. עד כדי כך שלעיתים אנשים לידו תוהים מי זה האיש שמדבר אל עצמו. לאמר: זהו לא דיבור פנימי, לפנינו דמות שמדברת אל עצמה. מילולית.
הדיבור האינסופי של באום מורגש לעיתים כמו מילים רבות מדי שמסתירות את העלילה. כשסיימתי את הספר הרגשתי כמו מי שיצא ממעלית לאחר שנתקע בה עם השכן הכי פטפטן בבניין, ורק כשיצא ממנה נזכר שבעצם היו פה כמה סיפורים לא רעים בכלל - אבל היה קשה להקשיב להם בגלל הפטפוט. ברמה העלילתית, במערכות היחסים של באום עם בנו החורג ובת זוגו החדשה, עם אחיו ועם שלל אהבותיו הנכזבות, יש חומר עלילתי דרמטי ופרוזאי מרתק, וכל אחד מהם לבדו יכול היה למלא את הרומן. אך בסוף, מה שבעיקר ממלא את הדפים זה המלל של באום. יש בכך אמירה על מלאכת הכתיבה עצמה, ואולי גם סימן שאלה מי הוא באמת גיבורו של הרומן: הדמות המספרת, ההתרחשות העלילתית, או אולי בכלל כותב הספר.
כאשר באום מגיע לפגישה בהוצאה לאור קטנה וחתרנית, נוצרת שיחה מעניינת בינו ובין המו"ל. בשיחה הזו אפשר לחוש איך וודי אלן עצמו תוהה, ממרום גילו ומעשיו, על מהות היצירה. בשלב מסוים אומר לו המו"ל, שאינו חושש להטיח בבאום את כל האמת על אודות כתב היד שלו ויצירתו בכלל: "אני אתן לך עצה אחת: כדי לכתוב רומן גדול, צריך לעניין את הקוראים בהשתלשלות העניינים, בכל מחיר. אם אתה רוצה גם להעשיר את רוחם, להעביר מסר חכם באמת – תעבור על הספר עם עורך ותנכש את פניני החכמה" (עמ' 135). האם עורך ניכש את פניני החכמה מ"מה נסגר עם באום?" אני לא בטוח. כך או כך, הקריאה בו, גם אם היא מעייפת, בהחלט מענגת.