"אני לא מרגישה במיוחד אישה כשאני כותבת"

בימינו, סופרים ואנשי תרבות נדרשים לא רק להפיק מעצמם יצירות איכותיות, אלא גם לתקף אותן בעמדה מוסרית מובהקת - לחתום על עצומות, להשמיע הצהרות פוליטיות בכנסים ספרותיים, ולהחרים יריבים אידיאולוגיים. היוצר איננו רק אמן, אלא מגדלור מוסרי. חוקרים מדברים על דמות האינטלקטואל המודרני כתחליף לדמות הכומר המטיף בפני קהילתו. כמותו הוא אמון על אמות המוסר של החברה, ומטיף לתיקון דרכיה הקלוקלות.

מבחינה היסטורית, משמעות זו של המושג "אינטלקטואל" נולדה בצרפת סביב פרשת דרייפוס, כאשר הסופר אמיל זולא פרסם את מאמרו "אני מאשים" ודרש לקיים משפט חוזר לקצין היהודי. אחד ממתנגדי דרייפוס פרסם מאמר נגדי, תחת הכותרת "מחאת האינטלקטואלים". ברגע הזה נולדה דמותו של איש התרבות שנדרש לנקוט עמדה מוסרית־פוליטית, כזה שאינו מבטא את עמדותיו רק בספריו, אלא יוצא בפומבי נגד עוולות ודורש לתקן אותן.

בספרו "בגידת האינטלקטואלים" הצביע ההוגה הצרפתי־יהודי ז'יליין בנדה על נטייתם של אינטלקטואלים לשעבד את יצירתם לעמדה הפוליטית הרווחת בסביבתם, כדי להעניק למחלוקות הפוליטיות את היוקרה והקסם של העולם היצירתי, שכן "הרע שמשרת את הפוליטיקה חדל להיות רע והופך לטוב". כך משועבדות יצירות אמנותיות והגותיות לפוליטיקה העכשווית ומקדמות את האופנות האידיאולוגיות של זמנן, בין מימין ובין משמאל, במקום לעסוק בתפיסות הגדולות של הקיום.

הסופרת הארגנטינאית־יהודייה אריאנה הרוויץ מבקשת לעצמה את תפקיד הילד שצועק כי המלך עירום. היא מצביעה על האינטלקטואלים של דורה, ומתרעמת על הקודים התרבותיים הפרוגרסיביים שמצמצמים בעיניה את חופש היצירה. "רעש התקופה" הוא אסופה של פרגמנטים לוחמניים המופנים כלפי פוליטיקת הזהויות, ההצהרות הריקות שמטרתן לשמש "איתותי סגולה" ולזכות בתרועות פומביות, וקיצוץ כנפי היצירה בעקבות ההתמסרות למוסר העכשווי.

המסר העיקרי של הרוויץ הוא: אי אפשר להגביל את הכתיבה, ואין לכבול אותה למוסר כלשהו. "אם יש לספר הזה משמעות כלשהי, הרי שהיא הגנה על הצורך בפרדוקס", היא מכריזה בפתיחה. "פרדוקס הוא יציאה נגד הדעה המקובלת, נגד ההיגיון, הוא התענגות על הסתירה". כדי לחשוב על התקופה, סבורה הרוויץ, צריך לפקפק בה ולסתור אותה, לא להתמסר להנחות המוקדמות שלה. "האם היום למיעוטים יש יותר נראות? כן. האם משתמשים בהם? כן. האם גיוון הוא טוב למחשבה על האדם? כן. האם טוב לכפות על האומן קריטריונים שהם חוץ־אומנותיים ליצירה שלו? לא". הרוויץ מציגה תפיסת מוסר ניטשיאנית, שבה האמן בועט במסגרת החברתית ומזנק מעבר לגבולות המוסר, מעין על־אדם המכונן את המוסר מחדש. סופר שמתאר עבירה על החוק, שבירת טאבו וחציית גבולות אדומים, איננו יכול להישלח לכלא בשל כך – שהרי בכתיבה מותר הכול. בעיניה הסופר הוא כמו פושע, שאמור לראות בעולם את אויבו הגדול.

לכתוב זה לחיות פעמיים

לאורך הספר יוצאת הרוויץ נגד תופעות רווחות בתרבות ימינו. למשל, היא בזה לחשיבה המגדרית כמדד לכתיבה: "עשר פעמים אמרנו למנחה של הדיון שהסופר הגבר לא מרגיש גבר כשהוא כותב, ושאני לא מרגישה במיוחד אישה כשאני כותבת, אך המנחה המשיך לשאול: מנקודת מבט של אישה, מה דעתך על אורלנדו של וירג'יניה וולף?"

בקטעים רבים היא מציגה את המתרחש בפסטיבלים ספרותיים ואת צו השעה המוסרי שמכניס את הספרות לקטגוריות מצמצמות כמו "נשים + ילידות שנות השבעים + לטינו אמריקאיות". בעיניה, לעומת זאת, סופר ראוי לשמו הוא "ייחודי ובלתי ניתן לצמצום". היא מתארת סופרים המשמיעים הצהרות מוסריות אופנתיות שנועדו לצבור מוניטין קל, וכיצד "בפסטיבלים של ספרות הצהרות בעד אקולוגיה, אנטי־קפיטליזם או טבעונות, נגד גזענות ובעד הגירה ואינקלוסיביות, חשובות הרבה יותר מהיצירה עצמה, מהמחשבות של הסופרים המוזמנים על ספרות".

בהקשר הזה, אי אפשר שלא לקרוא באירוניה עגומה את הבחירה של המו"ל העברי להצהיר בעמוד הקרדיטים שהספר הודפס ב"ישראל־פלסטין". בעוד ספרה של הרוויץ נלחם באיתותי סגולה מהסוג הזה, ההוצאה הישראלית נוקטת בדיוק בדרך  שהמחברת בזה לה. 

הרוויץ מורדת בתרבות הפוליטקלי־קורקט ובמשטור השפה. למשל, כאשר המתרגמת של ספרה "מפגרת" ביקשה להכניס את שם התואר לתוך מירכאות, כיוון שלדבריה בשפתה מדובר בקללה. "גם בשפה שלי", ענתה לה הרוויץ. "בדיוק בגלל זה אני מציעה שנגן על עצמנו במירכאות", השיבה המתרגמת. והרוויץ פוסקת: "זה כמו להשתמש במוסר תותב או במירכאות ממשטרות". ליצירה, לדבריה, לא אמור להיות תפקיד חברתי. "האומנות היא לא משרד המשפטים, וגם לא משרד הרווחה, או המשרד לקידום האישה, או לשוויון חברתי, או משרד המשפחה". היצירות הגדולות, היא מציינת, לא התאימו את עצמן לרוח התקופה אלא פרצו דרך, הקדימו את המחשבה של זמנן או נסוגו ממנה לאחור.

כחניכה של האמנים המודרניים, הרוויץ מאמינה באמיתותיהם כפי שנזיר פרנציסקני מאמין בכומר או נזיר זן במורו. ‏לאורך הספר היא מציגה מעין "סיפורי חסידים" על גדולי הסופרים האהובים עליה, שמהם היא לומדת מהי כתיבה וכיצד היא מעצבת את החיים: המוזיקאי מאהלר בז למבקרים שכינו אותו שרלטן ולימד אותה על אמון ביצירה; מקפקא היא לומדת שלכתוב פירושו להחליף את החוק; מאיבסן היא לומדת שכתיבה היא העמדת העצמי למשפט. בטקסט שפורסם בכתב העת "גרנטה", ‏הרוויץ מעידה שכאשר למדה את כתבי ויטגנשטיין לא דיברה שבוע שלם כדי לחקות אותו. כשלמדה על התנועה הסוריאליסטית ניסתה לא לישון זמן־מה כדי להתחבר לממד העל־תודעתי שביקשו לכונן. היא תלמידה נאמנה של הזרם המודרני באמנות וצורת החשיבה שאפיינה אותו, אתוס של האמן הטוטאלי המכונן את המוסר של עצמו. לכן הניואנסים הסביבתיים של הרוח הפרוגרסיבית כה זרים לרוחה.

הרוויץ עומדת במקום שבו עמד סופר כמו ארתור קסטלר, שבשנת 1940 יצא נגד התנועה הקומוניסטית כשזו הייתה בשיא האהדה האינטלקטואלית כלפיה. ואולם כאן נעוצה גם חולשתו של "רעש התקופה": בעוד קסטלר כתב יצירת פרוזה מקורית, הרוויץ מסתפקת בקובץ פסקאות קצרות ופומפוזיות. זה קרוב יותר לשרשור ברשת החברתית X מאשר לספר פורץ דרך. ההצהרות שלה נוגעות אומנם בנקודות משמעותיות של רוח התקופה, אך נותרות בגדר הוצאת לשון או אצבע משולשת כלפיה. בסופו של דבר, המרדנות הזו מותירה תחושה ילדותית למדי. טוב הייתה עושה הרוויץ אילו הייתה מפנה את האנרגיות המרדניות ומלאות התשוקה לכתיבת רומן או נובלה שההתרחשות המתוארת בהם הייתה מבטאת כמה ממחשבותיה על התקופה.

"לכתוב זה יותר מלחיות", כותבת הרוויץ, "זה לחיות פעמיים". מסקרן יהיה לקרוא איזו כתיבה יכולה לצמוח מהאנרגיות הבוערות שהרוויץ מייצגת ב"רעש התקופה". עד אז, סדרת הפרגמנטים הקטנה הזו תועיל בעיקר למי שמחפש דלק חדש ומקורי למלחמת התרבות שמתרחשת בימינו ברחבי העולם.