הספר שמחזיר את יצחק אבינו לקדמת הבמה

בשיח ההגותי, המחקרי ואף התורני, התקבע דימויו של יצחק, האב השני משלושת אבות האומה, באופן חיוור־משהו: לא פורץ דרך כאברהם, לא לוחם וחולם כיעקב, אלא דמות חמקמקה הנבלעת בין הדרמות שלפניה ואחריה. אלי ויזל כינה אותו "הצנוע מכולם, השקט... כנוע, משורר, חולמני", והרב צבי יהודה קוק לימד כי לעומת "הפעליות הענקית של אברהם אבינו, יצחק אבינו כולו נפעל". ואלה כמובן דוגמאות בודדות.

קריאה פשוטה בספר בראשית תומכת בכך: פסוקים מעטים מוקדשים ליצחק, פרק אחד בלבד מתמקד בו, וגם עלילותיו של הפרק הזה נראות כהדהוד מחודש לחיי אביו אברהם.

ד"ר שרה שוורץ מבקשת לערער על התמונה הזו. בקריאה קשובה של הטקסט המקראי, תוך שימוש באמצעים ספרותיים, שוורץ מוליכה את הקורא למסע בעקבות פניו האחרות של יצחק. מתוך עמדה ספרותית־סינכרונית שאינה מבקשת לפרק את הטקסט ל"תעודות" או ל"מקורות" שונים כדרכה של "ביקורת המקרא", היא תרה אחר פשר דמותו של יצחק ומזהה בה חידוש תיאולוגי של ממש. בהקשר זה, הקורא המתעניין במצבו של חקר המקרא ימצא עניין רב כבר בפרק המבוא, שבו פורשת המחברת את נימוקיה להעדפת הגישה הספרותית, הזוכה בשנים האחרונות לפריחה, על פני זו הביקורתית. לאורך הספר היא מדגימה את היתרונות הללו בהקשר של קריאת סיפורו של יצחק.

סיפורו של הדור השני

תחילה, שוורץ מחזירה ליצחק את המקום הראוי לו. היא תוחמת את סיפורו מחדש, ומבקשת להוכיח שהוא ארוך ממה שמורגל לחשוב; לשם כך היא מציגה "מבנה מעטפה", המבהיר כי פרקי יצחק נפתחים ונחתמים בפרשיות מקבילות: בראשית היחידה נמסר על נישואי עשו לנשים החיתיות, "וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה" (כו, לד–לה), ובסיומה חוזר הכתוב לאותו ציר, כשהוא מתאר כיצד עשו נושא אישה נוספת מבית ישמעאל: "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת" (כח, ח–ט). מבנה זה עוטף בתוכו את מכלול האירועים בחיי יצחק: לידת התאומים, מכירת הבכורה, תחבולת רבקה וברכות יצחק. מדובר אפוא ביחידה סגורה הראויה לבחינה בפני עצמה, ולא ברצף מקרי של סיפורים שהושחלו לתוך מחזור סיפורי יעקב.

בתוך המסגרת הזאת הולכת ומתבררת דמות שונה מן התמונה הרווחת. כבר בפתח היחידה, בסיפור העקרות וההיריון של רבקה, יצחק איננו חוליה אילמת: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה׳ לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". הולדת הדור הבא היא פרי תפילתו; "תולדות יצחק" הן פרי רצון אנושי הפוגש היענות אלוהית. גם אהבתו המפורשת לעשו מוצגת כעמדה בעלת משקל, שתהניע את המורכבות והמתח סביב השאלה מי מהבנים יישא את ברכת ההמשך.

פרק כ"ו, היחיד המוקדש כולו ליצחק, מציב אותו כדמות פוליטית ומדינית: הוא יורד לארץ גרר (עוטף עזה של ימינו), חופר בארות חדשות, מעניק להן שמות, מתעמת עם אנשי המקום על הבעלות, ולבסוף כורת ברית עם אבימלך. שוורץ מראה שהפרק נארג סביב ארבעה מוקדי־על: הזיקה לאברהם, ההבטחות, המאבקים עם אנשי גרר והקשר למרחב. בתוך כך היא מציעה פתרון ספרותי אלגנטי לשאלה פרשנית מפורסמת: הכפילות במתן שמה של באר שבע. אברהם כבר קרא למקום "באר שבע" על שם השבועה עם אבימלך (כא, לא), מדוע אפוא יצחק עושה זאת שוב? חוקרים ביקורתיים ראו כאן עדות להלחמה רשלנית בין מקורות שונים. שוורץ מציעה כי יש כאן הדגשת מפעלו הייחודי של בן הדור השני: אצל האב – שבועה; אצל הבן – חפירה, עמל, קביעות והתבססות. כך מסמלת באר שבע את מיסודה מחדש של הברית בידי יצחק, לא העתק של סיפור ישן. ואם מאז סיפור העקדה יצחק נעלם, הנה הוא שב ומופיע דווקא בבאר־שבע, במעין "שיבה לחיים" אחרי ההיעלמות הדרמטית ההיא.

מפנה מקום לאדם

גם את פרשת המרמה סביב ברכת יצחק, שוורץ קוראת מחדש. ההשוואות הלשוניות בין פעולותיהם של עשו ויעקב, והלבשת יעקב בבגדי עשו, מקבלות משמעות עמוקה: לא רק בגדים חדשים לובש יעקב, אלא גם זהות. כשם שבמקומות אחרים במקרא משמשים הבגדים סימן להעברת מעמד ותפקיד – למשל כאשר אלעזר מולבש בבגדי אביו אהרן, או כאשר אסתר ומרדכי לובשים מלכות – כך גם כאן: יעקב נכנס לנעליו של מי שהברכה יועדה לו כבכור, ומקבל גם את תכונת הציד, הכרוכה בעורמה ובתחבולה. בבגדים אלו הוא יוצא "ללכוד את הטרף", להונות את אביו ולזכות בברכה. עם זאת, הסיפור איננו מסתיים במרמה. בפרק כ"ח מברך יצחק את יעקב בגלוי, ללא מסווה. זוהי כבר ברכה מודעת, המציבה את יעקב כממשיך הישיר של ברכת אברהם: ארץ, זרע, ברכה לעמים. עשו לעומתו מקבל ברכה אחרת, שאינה מבטלת את קיומו.

לב החידוש התיאולוגי של סיפור יצחק על פי שוורץ, גלום בתפיסת ההורשה. בעוד שבסיפורי אברהם זהות היורש נקבעת בגזרה א־לוהית חדה, "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", הדוחה את ישמעאל אל שולי העלילה, אצל יצחק המנגנון משתנה: אין עוד קול א־לוהי המכריע מי מן הבנים ימשיך את ההבטחה, וההכרעה נטווית דרך מעשה אנושי: אהבה, העדפה, תחבולה, ברכה. זהו מודל הורשה שאינו בנוי על דיכוטומיה של "נבחר מול נדחה", אלא על ריבוד מורכב שבו המעשה האנושי – ברכת האב, אהבותיו ופחדיו – נשזר בתוך הבחירה הא־לוהית. דברים אלו מהדהדים את תזת "האל המסתתר" של חוקר המקרא ריצ'רד אליוט פרידמן, המצביע על תהליך המתקיים לאורך ספר בראשית: אצל אברהם ההתגלות גלויה ומכוונת את ההיסטוריה; אצל יצחק מתחילה התערבות אנושית ממשית בבחירת הדור הבא; אצל יעקב כבר כל בניו יהיו נבחרים; ואילו אצל יוסף ההתגלות עוברת אל עולם החלום. האל איננו נעלם, אך אט־אט הוא מפנה את המקום לאדם.

בתוך כך, שוורץ מקדישה דיון מרתק לשאלה מהי "ברכה" במקרא. במחקר הוצעו כמה אפשרויות: פעולה מאגית בעלת כוח אוטומטי, נבואה המצביעה על העתיד אך אינה יוצרת אותו, או אקט משפטי המעביר זכויות. שלושתם, היא מראה, מתקשים להסביר את מורכבות סיפור הברכות אצל יצחק, את המתח בין המרמה ובין האישור הא־לוהי, ובין בכורה גנאלוגית לבחירה. לשיטתה, הברכה היא בראש ובראשונה פעולה לשונית־ביצועית: מבע אנושי שיש בכוחו לעצב מציאות משפחתית והיסטורית, אך תוקפו המלא מותנה גם באישור האל. אין הכרח להסכים עם מסקנותיה, אך הדיון מציף שאלות יסוד חשובות.

דמות חדשה של יצחק עולה מן הספר שלפנינו. לא "הבן של" ולא "האבא של", אלא אב־טיפוס של דור שני – הדור שנדרש להחזיק, לייצב, לגשר. זה שנדרש להטמיע את ההבטחה בתוך אדמת הארץ שעליה נאבק, ושאותה מעולם לא עזב.

הספר מוקדש לבנה של המחברת, דוד שוורץ הי"ד, לוחם מילואים שנפל בדרום רצועת עזה בכ"ז בטבת תשפ"ד, בן 26 בנופלו. בזכות דוד ושכמותו אנו זוכים להמשיך בדרכו של יצחק ולחפור בארצנו בארות של חיים.