אפשר לכתוב שלושה עמודי שירה על אקליפטוס

לא שכיח להיתקל בספר שירה עברי בן זמננו שמתכתב עם מחוזות האימאג'. עוד יותר נדיר למצוא אחד שעושה זאת היטב. על פי ויקיפדיה, אימג'יזם הוא "ז׳אנר שירה שדגל בתיאורים פשוטים של הדברים עצמם, בשפה חדה וחסכונית ככל האפשר". לידתו משויכת לתחילת המאה הקודמת באנגליה. אף שלאימאג' קלאסי (אם אפשר לכנות תת־סוגה כה אוונגרדית בביטוי "קלאסית") יש שלל כללים קשוחים, מיותרים ברובם, כמו האיסור המוחלט על עבודה מצלולית שהיא הצטעצעות שלא לצורך, הרעיון הכללי של העבודה עם הקיים והעיסוק המתמסר לדברים עצמם, כפי שהם, מכיל כוח רב. בספרה השני עושה המשוררת נעמה שקד שימוש חכם ויפה בכוח הזה.

למשל, הספר נפתח בפואמה על אקליפטוס. העץ, שצורתו הייחודית המוכרת היא חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי, מופיע במילותיה של שקד כייצוג של עוצמה טבעית, מלאת צבע וממשות. לא חשבתי שאפשר למלא שלושה עמודים פואטיים באקליפטוס, אבל מתברר שאפשר ואפשר – וזה עובד נהדר. גם בהמשך הספר, נופים ומקומות, מרכיבים טבעיים וכלים מלאכותיים פושטים צורה ולובשים מילים. בעזרת העבודה התיאורית היסודית הזו, שקד ממצבת חיבורים בלתי צפויים: בין התפילה לאקטואליה, בין הפיוטי לממשי, בין הטבעי למיסטי. השיר "נחש", לתחושתי, מייצג היטב את ההליכה הזו בקצוות. כך הוא נפתח: "בַּכִּיּוֹר, בֵּין הַכֵּלִים / נָח, עָדִין / נָחָשׁ – כְּלוֹמַר / מַעֲדָן, גּוּפוֹ כֵּהֶה כַּנַּחַל".

מצאה חן בעיניי הבחירה להעניק למחזור שירי המלחמה שבספר את תת־הכותרת "טיוטות מהשנה הזאת". ההבנה שבמקום שבו אנחנו עומדים אי אפשר עדיין לייצר שיר גמור על המתרחש, חשובה בעיניי. השירים עצמם מתפקדים יפה כטיוטות, מכילים בתוכם איכות קטועה, מבוקעת, שמכילה את חוסר ההכלה, מצליחה להביע במילים את העובדה שאין לנו מילים. מלבד המחזור הזה, כמה מחזורים בספר זכו לתת־הכותרת "גרגירי שירים" – צירוף שטרם נתקלתי בו בעבר, ותחתיו רוכזו פרגמנטים קצרצרים, תיאוריים, לעיתים קורצים אל מחוזות ההייקו. הנה כמה שאהבתי במיוחד: "לְבַד / הַלֵּב פְּרִי מַבְשִׁיל / בְּלִי עוֹנָה". או: "חֲתוּלָה עִוֶּרֶת בַּחַלּוֹן / גּוֹמַעַת רוּחַ / זְקוּפָה לְקוֹלוֹת, לַנִּיעִים". או הניסוח היפהפה הזה לבוקר: "נִפְרַם בָּשָׂר הַלַּיְלָה / נִקְבַּע גַּלְעִין / אוֹר כָּתֹם רִאשׁוֹן". גם לשקיעה מצאתי ניסוח שובה לב: "אֹפֶק עָיֵף מַסְמִיק".

בנוסף, המשוררת עושה שימוש בממד הגרפי של השיר. הרווחים מככבים לעיתים באמצע מילים, וגם בין מילה למילה הם מפוזרים בנדיבות גדולה מהנורמה – לפעמים שניים, שלושה, או חמישה. זהו משחק מעניין שמאתגר את התפיסה החזותית של הקורא. מרכיב נוסף שאהבתי בספר הוא החירות שנטלה המחברת בשימוש בשפה. היא הטתה מילים מוכרות כרצונה עד שנחתה על מילים חדשות, הנה מקבץ מתוכן: "נוֹעַעַת", "מְחִימָה", "נָרוֹמִים", "יְרוֹקָם", "כְּסַפְסַפִים", "הַפָּרוּא". לתחושתי, מעבר לשימוש המדויק שלהן בהקשרים שבהן הופיעו, עצם החידוש והפראות הוסיפו לוויית קסם לטקסט.

"כאן" הוא מספרי השירה הטובים שקראתי לאחרונה. הוא דורש קשב וסבלנות, אבל שלל השכבות והשפה הפיוטית לא מפריעים לו להיות נגיש. התיאורים סוחפים, זווית המבט מרתקת, והשפה מדבקת. כיף שיש לנו אותו כאן.