מבול של ממוארים שוטף את הארץ בשנים האחרונות. זה אולי לא הז'אנר הכי פופולרי בקרב הקוראים, אבל בקרב הכותבים – בהחלט. למה כולם כותבים פתאום ממוארים? אפשר להמר על שלל סיבות. שתי המרכזיות הן כנראה רוח התקופה וההכלה של כל סוגי הקשיים, וכמות המשברים שישראל מייצרת. בהתאמה, אלו גם שני הנושאים המרכזיים של רוב הממוארים: ילדות טראומטית כזו או אחרת (כנער חרדי, כנערה קווירית, בצל הורים כאלו ואחרים) או עדות על אירוע בעל משמעות היסטורית (כמות הספרים שנכתבו בגוף ראשון על מלחמת חרבות ברזל, למשל, גרמה למדפים לקרוס עוד בטרם מלאה שנה למלחמה).
שטף הממוארים החדש הוא ביטוי של מחשבה ותיקה: כשאנשים נתקלים בסיפור גדוש תהפוכות, של עצמם או של אחרים, הם אומרים לא פעם "חייבים לכתוב על זה ספר". אבל האמת היא שברוב המקרים לא חייבים. לא תמיד תהפוכות חיים, דרמטיות ככל שיהיו, הן גם סיפור מעניין במיוחד. כדי לקבל ספר טוב נדרשת עלילה שהיא יותר מרצף אירועים חיצוני, וכמובן הכישרון לכתוב אותה. לכן חלוקה מעניינת יותר של הז'אנר היא לא לפי נושא, אלא לפי סוג הכתיבה: ישנם ממוארים שהם סיפור אישי, שכתיבתו היא בעיקר סובלימציה עבור הכותב, ויש ממוארים שיש בהם יציאה מעבר לפרטי, אל סיפור רחב יותר.
"הילדים שומרים עלינו" של תמי שם־טוב שייך, באופן מהנה, לסוג השני. הגיבורות הרשמיות שלו הן שתי שכנות שהמספרת חלקה איתן קומה, והיו דמויות מוכרות ומסעירות בתרבות התל־אביבית הישראלית. הגיבורה האמיתית שלו היא הכתיבה.
הכי מעניין
| צילום: ללא
הסיפור בקווים כלליים: שם־טוב היא סופרת ספרי ילדים מצליחה וזוכת פרסים (שניים מספריה הם "הסיפור של מילי", שזכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער, ו"ואיך קוראים לך עכשיו", המבוסס על זיכרונותיה של ניצולת שואה). בשנות התשעים היא גרה כמה שנים בשכנות למתרגמת נילי מירסקי ולאחותה, העורכת ימפה בולסלבסקי, והקשר בינה ובין האחיות הפך למרכזי בחייה. בחלקו הראשון של הספר היא מתארת, בין השאר, את תחילת דרכה כסופרת, כולל הניסיון להפוך לסופרת למבוגרים. חלקו השני כולל סיפורים קצרים למבוגרים שהיא כתבה והאחיות ערכו. תהליך הכתיבה והעריכה של הסיפורים, וגם המאורעות האמיתיים שהובילו לכתיבתם, מתוארים בחלק הראשון.
שם־טוב אומנם נולדה וגדלה בקריית אונו, אבל הספר מתמקד בשנותיה בתל־אביב, והוא תל־אביבי מאד. עד כמה תל־אביבי? בין השאר, מתישהו היא מתלבטת האם להביא ילד לבד, או לא להיכנע לתכתיבי החברה שמצפה מרווקה להיות אם יחידנית. אנחנו מדברים על שנות התשעים של המאה הקודמת, כן? מחוץ לתל־אביב, הטאבו של רווקות יחידניות נפרץ רק שנים אחר כך, והאפשרות של אישה להתקיים כאדם שלם גם בלי זוגיות וילדים, לא באמת נפרצה עד עצם היום הזה. גם הרכיבים האחרים בספר הם תל־אביביים במובהק: האחיות, החבורה שמסתובבת סביבן, המיקום מול גן מאיר.
אבל המיתולוגיה של האחיות היא לא רק עניין תל־אביבי מקומי. חלקים ממפעלן התרבותי נמצאים גם היום בהמוני הבתים בישראל. מירסקי, למשל, תרגמה בין השאר את "האחים קרמזוב" ואת "מוות בוונציה". אז האם אנחנו נמצאים בממואר מתת־הז'אנר "לקחתי חלק באירוע היסטורי"? לא ולא. הספר היפה הזה נע בין כמה צירים מקבילים ומשיקים, שהם הרבה יותר מזיכרון פרטי על הסתופפות בצל תהילה.
צריך לעלות כיתה
הציר הראשון, שהוא גם הנושא הרשמי של הספר, הוא הקשר בין המספרת לשכנותיה. שתי האחיות השכירו לה דירה בבעלותן, בקומה שהן עצמן גרו בה. הבחירה בדירה לא הייתה מקרית (אחת האחיות סייעה לפרסם כתב־יד של שם־טוב בעבר), אבל המעבר למגורים סמוכים, ולמעשה כמעט משותפים, שאב את שם־טוב אל חור תולעת ססגוני של מסיבות ספרותיות אינסופיות ושיחות ליליות של עומק ותוכן.קשר סימביוטי עם אדם שאינו בן זוג רומנטי, הוא נושא נהדר לספר. יש שלל ביטויים לקשר כזה, על קסמיו ובעיותיו. ברוב המקרים, קשר הדוק שמספק עניין ועומק, יסלים בסופו של דבר למלחמת איתנים: בצד אחד יעמוד העולם הנורמטיבי, על חובותיו המשמימות ודרישותיו היומיומיות, ובצד השני יקרוץ העולם הפנימי, זה שמתקיים בעיקר מול האחר הסימביוטי. זה בדיוק מה שקרה למספרת. באחד הקטעים המרגשים בספר היא אומרת בכנות שידעה שלעולם לא תתחתן, כי שום הקמת משפחה לא תהיה מסעירה כמו הקשר עם האחיות. לכאורה, מה הבעיה; בעבור אנשים ששואפים לחיי רוח מנותקים מהבלי העולם, מציאת חבורה נפשית מתאימה היא זכייה בלוטו, הגשמת החלום. ובכל זאת, אחרי שנים מסעירות היא מחליטה לעזוב את הדירה.
ספר תל־אביבי מובהק, אבל לא רק. גן מאיר בתל־אביב | צילום: שאטרסטוק
הסימביוזה פנים רבות לה. אבל לפני שנתייחס להחלטה הזו, ראוי לתת מקום של כבוד לגיבורה שאיתה הסופרת נשארה עד עצם היום הזה: הכתיבה. כאמור, זהו הציר השני בספר, למעשה המרכזי. סיפור על אישה סופרת, ואיך הפכה לכזו. שם־טוב מתארת בכנות תהליך אישי של הבשלה והתבגרות, וכדאי להתעכב על הכנות הזו. אחד המאפיינים המרכזיים של ממואר הוא הכנות. אלו הרי כללי הפורמט, שבו הכותב מתאר בגוף ראשון את חוויותיו ורגשותיו. אבל התערטלות נפשית, ממש כמו אירועים מסעירים, היא לא תמיד מעניינת. עומק נימי הרגשות של אדם פרטי יכול להיחוות גם כהתעסקות יתר ורחמים עצמיים. מתי רגשות עמוקים הם גם מעניינים? כשהם רלוונטיים גם לעולמו של הקורא.
שם־טוב, סופרת ותיקה היודעת את מלאכתה, איננה מסתפקת בתיאור רגשות כנלווים לפעולות, אלא מציבה תבנית סיפורית רגשית: ילדה שהתקשתה בקריאה וכתיבה הפכה לצעירה שיודעת לכתוב, אבל אינה מתעניינת בילדים ואפילו מפחדת מהם. ואז היא הופכת לסופרת ילדים מצליחה ולחבֶרתם הטובה של הילדים שפעם היא נרתעה מהם. וזה עדיין לא סוף הסיפור. היא מתארת כיצד גם לאחר שכבר הייתה סופרת ילדים מצליחה, עדיין הניחה, כמו רבים אחרים, שכתיבה לילדים היא רק שלב בדרך לכתיבה ה"אמיתית"; שמתישהו צריך לעלות כיתה לשלב המבוגרים. והיא אכן התחילה במלאכת הכתיבה למבוגרים, בליווי ועידוד האחיות־שכנות. בשיא התהליך היא מגלה שהיא אולי טובה בזה, אבל הפורטה שלה נמצא דווקא בכתיבה לילדים. לתחושתה, הכתיבה למבוגרים הוציאה ממנה כובד ודיכאון, ואילו הכתיבה לילדים מוציאה ממנה דברים טובים ובריאים יותר. זה רגע יפה, אפילו מרגש, של זיקוק רגשות, הבנה וגדילה. יש להודות שהקריאה בסיפורים היפים שכתבה למבוגרים, ומצורפים בחלקו השני של הספר, גרמה לי להבין על מה היא מדברת.
הצד האפל של הירח
אז החיים לצד האחיות מסעירים ומלאים חוויות רגשיות ורוחניות, אבל לחיי שוליים חסרי גבולות חייב להיות גם צד שני. חיים שמוקדשים ליצירה ולרוח, כושלים לא פעם בעולמנו הרגיל והמשעמם. והרי לא רחוק מבית האחיות הסתובב לא הרבה קודם לכן נתן אלתרמן, שכתב שירי אהבה מרוממי נפש לאשתו תוך שהוא בוגד בה בפרהסיה עם אחרות. האחיות עצמן אינן נשואות ואין להן כל כוונה כזו, ומונוגמיה היא לא הבעיה שלהן. הן שותות, מקללות, הופכות את היום והלילה. הלילות הם מסיבה אינסופית של ספרות ופילוסופיה ושתייה ושיחות שיוצאות משליטה. הן סבוכות זו בזו במערכת יחסים סוערת ומכלה, ששואבת לתוכה גם את המספרת. סימביוזת היתר הופכת בהדרגה להיטמעות וטשטוש, ומרחיקה מהעולם האמיתי. בלי להרוס יותר מדי את הסיפור, נאמר רק שמגיע הרגע שבו המספרת מבינה שיש דברים שהנפש מתאווה אליהם או סתם זקוקה להם לפעמים, וקיימים דווקא בעולם הרגיל והמשעמם.
מי הם הילדים שבכותרת, וממה הם שומרים עלינו? הספר מציע יותר מאפשרות אחת. המספרת היא בתן הרוחנית של האחיות, או בתו הנוספת והאבודה של אביהן, שבדירתו הפיזית היא מתגוררת. הילדים שעבורם היא כותבת הם שעזרו לה למצוא את הטון המדויק שהיא רוצה לחיות בו. גם הילָדות של המחברת עצמה שמרו עליה, כי ברגע שנולדה לה ילדה (במאמר מוסגר: ילדה שגם עליה ניסו האחיות לתבוע בעלות רוחנית מסוימת, וזה נושא נהדר בפני עצמו), סדר העדיפויות שלה השתנה. הפראות המשוחררת של חיי הספרות והרוח הפסיקה להיות חזות הכול, והצדדים הפחות יפים שלה כבר לא הוכחשו. בסופו של דבר היא נמלטת מהבניין המשותף אל חיק הנורמטיביות, ומגדלת את בתה במקום אחר. זהו היפוך של תבנית סיפורית מקובלת יותר: ניסיון בריחה מחיים מנורמלים מדי אל מחוזות החופש והרוח. דינן של שני סוגי הבריחות להיכשל, או להיפגש באמצע.
עלילה משנית נוספת באוטוביוגרפיה הזו היא סיפור הנפילה לזוגיות רומנטית רעילה, שהוא למעשה הרחבה של סיפור האחיות: המספרת היא אישה חכמה, ורבלית ומודעת לתהליכים נפשיים, והיא מתפתה למערכות יחסים גורפות ומכלות ומתקשה לצאת מהן. דווקא היכולת שלה לראות דקויות וניואנסים ולכתוב סופים טובים, משחקת כאן לרעתה.
זוהי אולי דוגמה טובה להבדל בין ממואר אישי־סובלימטיבי לכזה שיש לו משמעות גם בעבור הקורא. תהפוכות גורל, אירועים דרמטיים ומערכות יחסים כושלות הם לא הבטחה לספרות מוצלחת; נושאים כמו התגבשות של אישיות כותבת, מערכות יחסים סימביוטיות, והפער בין העולם הפנימי לחיצוני – כן. לפחות במקרה הזה, זו הבטחה שמתגשמת באופן מהנה ונוגע ללב.